מרחק : 12 ק"מ
ירידה : 470 מטר
מזג אויר : בבוקר מעונן ומושלג, מתבהר ומתחמם המהלך היום ועם הידיה , כ14 מעלות בצהריים
לבוש : שכבות , ומתקלפים בהמלך היום
מים : כ3 ליטר נשתו על ידי המשפחה
זמן הליכה : 5.5 שעות
אני מתעוררת באמצע הלילה, זוחלת בשקט מתוך שק השינה שלי ויורדת בדממה במדרגות. באיזור הכניסה ישנים שני צעירים על הרצפה, מכורבלים בשק השינה שלהם. באיזורי הצפון במקומות שמזג האויר יכול לקבוע גורלות ישנם כללי משחק שאנחנו לא מכירים: הבקתות האלה משמשות כמחסה לעת מזג אויר קשה, וכל אחד רשאי לבוא בצל קורתם. בהתחשב ברוח החזקה שנשבה אתמול, אני חושבת, לא פלא ששני אלה רצו תפוס מחסה – מחנה האוהלים חשוף לגמרי לרוח. למעשה יש להקים את האוהלים בתוך קיר מגן מאבנים. אני חומקת החוצה דרך הדלת הפנימית והחיצונית ויוצאת אל החוץ. הרוח שככה רק אור קלוש בחוץ . המראה נראה קצת מוזר. הכל נראה בהיר מדי. אני משייכת את זה לעובדה ששכחתי את משקפי. ממהרת לשירותים ואחר כך לחום הבקתה .
אני מתעוררת שוב עם הזריחה למראה הרים לבנים . בלילה ירד שלג.
את ארוחת הבוקר שלנו אנחנו אוכלים ליד החלון המשקיף אל ההרים הלבנים. כשאני מביטה בנוף כזה גם ארוחת הבוקר הפשוטה ביותר טעימה במיוחד: לחם, ממרחים, טחינה , דייסת שיבולת שועל ופירות יבשים. התארגנות הבוקר זריזה במיוחד: מגלגלים שקי שינה, מכניסים ציוד לתיקים, ממלאים בקבוקי מים , מכינים תיק עם אוכל למהלך היום, מצטלמים תמונה משפחתית ויוצאים לדרך. בחוץ קר אבל שכבת השלג שירדה בלילה אינה נערמת. גם הרוח לא חזקה כל כך. מצב הרוח מרומם: יש סיפוק על הליכת יום אתמול , ישנו טוב, אכלנו טוב, ויום יפה חדש לפנינו. הילדים מתחילים בצעידה נמרצת. האיש מצלם. תוואי הדרך הוא מדבר אלפיני. רק אלף מטר מעל הים , אבל בגלל הקור והרוחות שום דבר לא צומח כאן . אנחנו עוברים בין קטעים של שבילים צחיחים לקטעי שלוגיות : שחור- לבן שחור – לבן .
הבוקר משימה חשובה לפנינו – למצוא את הגלעד של עידו קינן, ולבדוק מה מצבו . האם הוא עומד בתנאים הקשים ? עידו קינן נספה בסופה לפני כתשע שנים כקילומטר לפני הבקתה ממנה יצאנו . היום בהיר ורואים לקילומטרים. אבל אז ירד ערפל והסתיר את סימוני הדרך . באתר אגודת הטיולים של איסלנד מופיעה ההאזהרה :
"במזג אויר טוב הטרק המסלול מתאים לכל אחד, וזהו אחד מהמסלולים היפים ביותר באיסלנד. אך במזג אויר רע הטרק יכול להפוך להיות מסוכן גם למנוסה שבטיילים"
מזג האויר של אתמול בהחלט המחיש עד כמה הוא יכול להיות מסוכ . ברור לכולנו שאפשר להגיע כאן למצב של היפוטרמיה. סכנות מזג האויר שבארצנו הן תמונות מארצות רחוקות מוכות אסון, הופכות לפתע לממשיות . הילדים עומדים בדממה ליד הגלעד : ערימת אבנים ועליה לוחית המציינת את שמו של עידו. אני מספרת להם את סיפורו. מניחים אבן נוספת על הגלעד וממשיכים . למרות הרוחות , השלג והגשם , הלוחית כחדשה והגלעד עומד איתן . עידו ישאר לנצח בן 25 .
מבט אחרון וממשיכים. לאתר הנצחה של עידו , לחצו כאן.
היום הולך ומתחמם ואנחנו צועדים להנאתנו . היום כל כך הרבה יותר קל לצעוד, הילדים מתקדמים במהירות. המסלול היום במגמת ירידה אבל אנחנו "תופרים " לפי תוואי הגבעות. יורדים לחריצים שחרצו השלגים בגבעות . הירדות האלה לפעמים תלולות מאוד עם אבנים קטנות ומתגלגלות. המוזיקנט עם תיקו הגדול יורד למטה בריצה עם צעדים קלים. הקטנטונת רצה אחריו , האיש והנערה נעזרים במקלות וצועדים בזהירות. הגיק ואני אחרונים. הגיק עומד מעל הירידה הגדולה ומהסס. הוא מפחד. האמת היא שאני מפחדת לא פחות, וגם התיק על הגב לא מוסיף לשיווי המשקל ולתמרון . הפחד מקשה את כל הגוף. השרירים מתאבנים. אני מתחילה להזיע למרות הקור . "אין ברירה " אני חושבת לעצמי ",בני פה לידי . לא נלך אחורה. חייבים להמשיך וחייבים לרדת בשלום". אני ממשיכה וחושבת " "מה נעשה פה אם מישהו ישבור רגל ?" הפחד הזה , שנולד עם לידת ביתי הבכורה, מטייל איתי לאורך כל הדרך. אני פוחדת על עצמי, פוחדת על האיש , פחדת על ילדי.
הילד צעיר , עצמותיו גמישות , אחיו מעודדים אותו מלמטה. לוקח כמה צעדים. מרוכז כולו , זהיר , לאט לאט יורד. אני בעיקבותיו. מתגברת על פחדי. עושה כמה צעדים, מבינה שבאמת עדיף פשוט לרוץ למטה, אבל הילד לפנ . מנסה ליצב את עצמי ולשמור מרחק ממנו כדי שלא נחליק זה על זה. שהרי רגע אחד של חוסר זהירות … הילד מגיע לתחתית בשלום נושם לרווחה , וגם אני אחריו. ירידה אחת תלולה עברנו – כמה עוד לפנינו ?
היום כולם הולכים בסבבה, אף אחד אפילו לא מקטר. ובכל זאת אני עוקבת אחרי זמן הצעידה שלנו , עוקבת אחרי עייפות ילדי , יוזמת הפסקות מנוחה. בכל מקום שנראה לנו מניחים את התיקים מתישבים לנוח. באחת המנוחות אנחנו לא רחוק מבריכת מים חמים: קיטור עולה ומבעבע ומסתיר את מי התורכיז שלה, והריח גופרית – ובכל זאת : פינת חמד.
המסלול ממשיך ולוקח אותנו על צידי הר ועל מדרונות. שבילים שבתחילה נראים מפחידים כל כך, אבל כשמתקרבים הם ממש לא מפחידים . המרחק , המרחב, הפרספקטיבה מתעתעים בנו שוכני הערים וקופסאות הבטון.
הנופים הנגלים לנו עתה מרהיבים , צבעוניים ומגוונים – הרים צבעוניים , קטעי לבה , שלוגיות, אדי קיטור – הטבע פה בשיא הודו ויצירתיותו .
חכם יהודי , שאת שמו איני זוכרת אמר שראוי לו לאדם שיהיו לו שני פתקים בכיסו – על האחד רשום " לכבודך נברא העולם הזה " ובשני " הינך עפר ואפר " . ושם , מול המרחבים האלה ע שתי האימרות האלה מתמזגות .
ומכאן , אתן לתמונות לדבר ….
אנחנו מתקרבים לחלקו האחרון של המסלול : הקטנים כבר התעייפו. וגם בני הנוער אחרי יומיים של צעידה עם תיקים כבדים על הגב רוצים להגיע כבר לבקתה ולנוח. מרחוק אני מזהה את מחנה האוהלים של לאנמאנאלאוגר. הדרך אליו עוד ארוכה , אבל העובדה שהוא שם , שוב משיבה כוח ברגלי הילדים . מסביב למחנה האוהלים עומדים אוטובוסים. אנחנו רואים מרחוק איך אוטובוס מגיע ופורק את מטענו האנושי.
הילדים כעת ממוקדים על היעד ודוהרים קדימה – בני הנוער ראשונים , האיש והקטנה אחריהם ואני צועדת עם הגיק. מלמעלה רואים שדה לבה ענק "לאוגרהראון " (פירושו לבת המרחצאות) , ומוקדי קיטור בצידו האחד. הילדים אדישים למראות ורצים קדימה . מרחוק אנחנו רואים קבוצות גדולות של אנשים מגיעים וממלאים את השביל , נכנסים אל בין בין תצורות הלבה , מטפסים עם מצלמותיהם על הסלעים. שדות הלבה האלה שנחשבו במיתולוגיה כמשכנם של האלפים הגמדים והטרולים, נכבשים כרגע אל מול עיני המשתהות על ידי בני האדם. הרוח כבר מזמן נדמה כמעט לגמרי ועכשיו נהיה חם: אנחנו מתקלפים מהשכבות שלנו . השביל מוריד אותנו אל שדה הלבה ומשמאלינו נפתח עמק רחב ידיים . אני עומדת המומה אל מול היופי: צבעי ההרים משתלבים בצבעי השיחים עם " כותנת הביצה ". צמח שפריחתו לבנה ונראית ככתונה . גווני לבן וגווני האדמה והשמיים הכחולים שמלמעלה, עם תאורת השמש בדיוק בזוית הנכונה …
אבל האיש והמצלמה כבר נעלמו מן העין, והגיק כבר נהיה חסר סבלנות. אני נוצרת בליבי את המראה הזה וממשיכה .
במעלה השביל עולה קבוצה ובראשה מדריך. ישראלים. אנחנו מקדימים שלום ועוצרים לרגע . הגיק , שעד לפני רגע הכריז על הטיול כסבל נוראי ורטן שהוא שונא ללכת , לפתע מותח כתפיו, מעלה את חיוכו הקסום, ומתפאר שכבר הלך היום 12 ק"מ מפסגתו של ההר המושלג . אם יש קהל, אז יש הצגה . אחד מחברי הקבוצה מתודה לפנינו, שממש לפני רגע הוא האיר באוזני אישתו על התרבות הזאת של האירופאים, שכבר מגיל צעיר מגדלים את ילדיהם לטיולים עם תרמילים – והנה הוא מגלה שאנחנו ישראלים .
ירידה אחרונה לאורך קיר הלבה , פנקו אותנו במדרגות של ממש , ואנחנו ממש "נופלים על הבקתה " .
זהו ! סיימנו מסלול! כולנו עמדנו בזה בכבוד ו הגענו שלמים…
את החויה הזאת נעבד במשך עוד הרבה זמן, אבל עכשיו זמן לנוח ולהסתלבט . ומה יכול להיות יותר טוב מטבילה ב"מרחצאות העם " ? מעיין מים חמים טבעי הסמוך לבקתה שהעניק למקום את שמו לאנדמאנאלאוגר.
לאנדמאנאלאוגר הוא מקום כל כך יפה ,ששמחנו לבלות בו יממה מלאה . לעוד תמונות ומראות
עוד משהו
אני אומרת :לא קל ללכת מול הרוח במשך 24 ק"מ , לא קל לסחוב את תרמיל הטרקים בעליות , אבל הקשה ביותר הוא משא האחריות לבני המשפחה.
כבר הרבה זמן אני חולמת לטוס לאיסלנד והפוסט הזה רק מגביר את החשק! תמונות מרהיבות של האי!
תודה רבה! זה באמת מקום מדהים ביןפין ומיוחד