בלוג טיולים משפחתי, הבלוג של ינינה זסלבסקי אפק
 
אוסטין טקסס, פעם שלישית בלי גלידה

אוסטין טקסס, פעם שלישית בלי גלידה

"בשביל מה את צריכה לנסוע לאוסטין ? " שואל המנהל שלי , כשאני מראה לו את האימייל המזמין אותי לסיבוב פגישות עבודה נוסף "את כבר ראית את כל מה שיש לראות בסביבה … "

נסיעת עבודה שלישית בפרק זמן של כשנה לאוסטין , שבד"כ אינה נמצאת ברשימת המשאלות של המטייל – עיר אמריקאית נעימה המרוחקת כ20 שעות טיסה (ברוטו) מתל אביב , המציעה למבקרים סצנת מוסיקה ובארים שוקקת ( אבל בהחלט ניתן למצוא כאלה גם במרחק קרוב יותר לתל אביב), קניות , ואתרי טבע חביבים במרחק סביר של נסיעה. מטעמי עבודה , נסיעה מקוצרת ובלי אפשרות לקחת ימי חופשה נוספים , תשאיר את פארק הביג-בנד שוב מחוץ להישג רגלי ומצלמתי . אבל ביקור בפעם שלישית באותו מקום, מאפשר התבוננות נוספת, ברבדי החיים השונים .

טבע עירוני , אוסטין פארק זילקר

הפגישות נושאות אופי טכני , ולכן בנוסף למנהלים נשלחים גם עובדים. הפעם אנחנו נוסעים ארבעה , א' המנהל שאיתו נסעתי בפעם הקודמת בקיא בהלכות אוסטין העיר הגדולה ופוליטיקת המסדורונות של ההנהלה של החברה , מ' מהנדס בציוותו של המנהל חכם , שקט , יסודי וג'נטלמן, במראה ראשון המהנדס הסטריאוטיפי , הסטודנטית שתחת מראיה הצעיר, העדין והנחבא אל הכלים מסתתרת מהנדסת מוכשרת, וחריפה (תותחית על במקומותינו) ואני. לצורך הנסיעה אפילו נפתחת קבוצת ווטסטפ " The Austin Adventure ", שתשמש אותנו לצורך החלפת המידע . אני,הסנונית הראשונה מהרביעיה יוצאת במוצאי שבת במונית מביתי ( "את רוצה להשתמש בכרטיס אשראי ? אז המחיר הוא 5% יותר . תזכירי לי שאת צריכה קבלה, אני לא תמיד זוכר .."). שדה התעופה עמוס למדי , לעונה זו של השנה , יש כמה טיסות לארה"ב היוצאות במקביל , וטיסות ארוכות אחרות , אבל אני כבר מתורגלת : סטטוס אחרון בפייסבוק , ספר מוכן לכל זמן ההמתנה , כן , ארזתי לבד , איש לו מסר לי דבר מה (חכה, חכה כשאחזור …), משאירה מזוודה ( 13 ק"ג , יש ספייר 10 ק"ג לקניות..) , לוקחת כרטיס עליה למטוס, מחליקה את הדרכון הביומטרי , הליכה קצרה , ואני עם ספר פתוח ממתינה לטיסה. דלתה איירליינס , פעם שלישית , לא מאכזבת . שירות נעים , אוכל בסדר, בר סנדביצים לאורך כל הלילה . קצת ישנה , קצת קוראת , משלימה סרטים .. קונקשן בJFK , בתור לאימיגריישן פוגשת עמית לעבודה ..גם הוא בטיסת עבודה .. טיסת המשך לאוסטין , עוד קצת שינה, עוד קצת ספר ואני באוסטין .. יום א לפנות הצהריים, אנשים בודדים בשדה התעופה , פקיד חברת ההשכרה מגלגל איתי שיחת סמול טוק נעימה , ומשדרג לי את האוטו לJEEP , מפעיל לי את הGPS מקליד את כתובת המלון , ושולח אותי לדרכי " Welcome to Austin, Ma’am , enjoy your stay ", ואני בהחלט מתכוונת להנות …

הקפיטול של טקסס
הקפיטול של טקסס

ערב היציאה המנהל מעלה בווטסאפ , אזהרת מזג אויר – צפוי שבוע קר במיוחד, חזית קור מתקדמת , קחו בגדים חמים . שבוע קר ? בהחלט יתכן אבל יום א' זה הוא בהיר וחמים , אני מתקלפת מבגדי , נכנסת לג'יפי השכור , מפעילה את הGPS , ויוצאת אל הדרך . שתי דקות של נהיגה ואני ברילקס במושבי : אומנם הפעם אני לנה בקצה אחר של העיר , אבל יש לי ג'יפיאס, יש לי הוראות נסיעה כתובות, השילוט בכבישים ברור, וגם אם טעיתי , בכל מחלף אפשר לעשות UTURN . אני כבר מרגישה אמריקה .. נסיעה קצרה של כעשרים דקות , התברברות קטנה ואני מגיעה למלון שלי Oak Hill Hampton Inn . הסטנדרטיזציה האמריקאית (לטוב ולרע) , מביאה לכך שהמלונות, בהתאם לרמת המחיר , והפונקצינליות , ללא קשר לאיזה רשת שייכים , יראו במידה רבה זהים ויספקו את אותם שירותים . המלון הזה כמו הקודם , מיועד בעיקר לאנשי הייטק ואנשי עסקים : פונקציונלי , נעים , מרווח, קפה בלובי ,וייפיי בחינם, חדר כושר, חדרים מרווחים , מקלחת … הנערה בקבלה יעילה ואדיבה כצפוי , למרות שעתי המוקדמת והעובדה שהחדר שהוזמן לי עדיין אינו מוכן , היא מוצאת לי חדר חליפי , מוודאה שהוא לטעמי , שהכל בסדר . מספקת מפה ומידע על הסביבה , ועונה באדיבות על שאלותי . אין ספק , אני באמריקה ..

אני זורקת את מזוודתי בחדר , מוודאת שהוייפיי תקין , מקלחת , החלפת בגדים : חצות היום ואני מוכנה "לקרוע" את העיר … חבריי לנסיעה עדיין אי שם באויר , יצאו כ10 שעות אחרי , אבל אני פה לא לבד. ס' חברה ישראלית לעבודה שנמצאת פה כחצי שנה , הזמינה אותי לבלות את יום א' עם משפחתה . אני מעדכנת את הג'יפיאס בכתובת ביתה , ויוצאת לדרך . לאחר נסיעה קצרה על הכביש הראשי אני יורדת ונוסעת לכיוון השכונה שהיא גרה . גשר מעביר אותי מעל נהר , ואני מוצאת את עצמי בתוך יער . שכונת West Lake Hills נחשבת להרצליה פיתוח של אוסטין ולא בכדי , גבעה מיוערת , הצופה אל הדאונטאון של אוסטין , ומרוחקת ממנו כרבע שעה בלבד . הכביש בן אני נוסעת עכשיו מתפתל , צר ולא משולט ( אני נזכרת שחברתי וידאה שיש לי גיפיאס), ממנו יוצאים כבישונים קטנים חצי מוחבאים המובילים אל הבתים . לכאן מגיעים רק מי שגר פה , ולא עמך אמריקה היוצרים לקניות וסידורים , וכך אני מוצאת את עצמי , חולפת שוב ושוב על פני אותם רחובות , ולא מגיעה ליעד. אחרי ארבע סיבובים בלופ אני עוצרת בצד לעשות חושבים , מנסה למצוא את הבית על המפה ומתקשה . מתחילה לשוב על עקבותי ( עברתי תחנת דלק אולי הם יהיו לעזרה).. ותוך כדי נסיעה קולטת , שכשהג'יפיס אומר turn left כדאי שאפנה שמאלה ולא ימינה ( היעפת כנראה נותנת את אותותיה ). חוזרת על עיקבותי , מתקנת את טעותי, ומגיעה ליעד : הבית הכי מדהים שראיתי בחיי .   בתוך יער אלונים צפוף , שקרני השמש חודרים אל בין העלים , עומד בית על עץ – כמו מחלומות הילדות , אבל כזה כשיכול להכיר משפחה שלמה , ובו יש כמובן את כל המודרניזציה ( לעיתי האינטרנט מזייף , כי איזה סנאי מכרסם את חוט החשמל , אבל הם כבר למדו להתגבר על זה מדווחת חברתי). וכך אני מתקבלת בקבלת פנים ישראלית חמה באוסטין : חיבוקים , ארוחת צהריים וסיבוב בבית העץ. וכך במטבח , ליד שולחן האוכל ממנו רואים את היער  , בנינוחות של יום א כמו שיש רק באמריקה , מעל סלט ירקות ישראלי , אנחנו מחליפים חוויות , משלימים חצי שנה של עדכונים , ומתכננים את המשך אחר הצהריים . ואני , שכבר ראיתי את הכל באוסטין ,זורמת עם הצעותם לבוא לצפות במשחק סיום העונה של קבוצת הבייסבול של בן ה11 : במשחק הזה משתתפים אבות ובנים , והאמהות מוזמנות לבוא לצפות. אירועי בייסבול כך מספרת חברתי הן במידה רבה אירועים משפחתיים : האבות מאוד מעורבים בפעילות החוג , לעיתים קרובות משתתפים באימונים, המאמן הוא בד"כ אבי אחד הילדים , ובמשחקים חשובים מצטרפת כל המשפחה לשבת ביציע ולעודד. הבנים יוצאים ראשונים למשחק , ואנחנו נשארות לסדר ולפטפט . חברתי מעגכנת אותי לקראת הצפוי לנו ביציע המעודדות : יש להריע ולעודד במשחק, ויש לדעת מה ומתי. האמהות האמריקאיות , למודות משחקי בייסבול כבר מילדותן עושות את זה . טוב, זה לא שהאמהות אינן מתיקות את עיניהם מהמשחק , הזמן ביציע מנוצל בצורה היעילה ביותר, חברתי מעדכנת , האמהות רוב הזמן מפטפטות ביניהן על עניניהן , ובנקודות קריטוית במשחק הן צועקות את צעקות עידוד. צעקות העידוד, הן כמובן תלויות במהךכי המשחק , ובמה שקורה – לכל דבר יש את הצעקה שלו, ויש להיות בענינים . אנחנו מגיעות כשהמשחק בעיצומו : על המגרש אבות ובנים , רק שמתברר שהיום זה רק אימון ואין אמהות מעודדות . לצערי חווית העידוד נחסכת ממני , אבל אנחנו נשארות להתבונן קצת . דינמיקת האבות והילדים מרתקת, כל הגברים כולם , כולל אח אחד קטן לבוש במדי הקבוצה , שקועים כולם במשחק , כאילו אין מחר.   מכונה להגשת כדורים, עומדת במרכז המגרש, וההורים והילדים חובטים בתורם , ורצים לבייס, האבות מחליפים דעות בנוגע לזריקות ולחבטות ביציע המשתתפים. בעלה של חברתי נולד וגדל בארה"ב , בחלק אחר של הארץ אומנם, אבל זוהי חלק התרבות הכלל- אמריקאית , וניכר עליו שהוא נהנה מכל רגע.יום א של אחר הצהריים, מוקדש כולו למשחק בייסבול של הילד. זר לא יבין זאת .

בייסבול . יום א אחר הצהריים. פעחלות אבות ובנים.
בייסבול . יום א אחר הצהריים. פעחלות אבות ובנים.

חברתי ואני , מרגישות מיותרות שם עם אחוות הגברים , וממשיכות לטיול בעיר . במרכז אוסטין זורם נהר רחב ידיים , הקולורדו, ולאורכו פארק רחב ידיים : טבע עירוני במיטבו : קילומטרים על קילומטרים של מדשאות , שבילים , צמחיה מקומית .   ביום א שמשי זה , הפארק שוקק חיים : האוסטינאין רצים , מטיילים עם כלביהם , רוכבים על אופניים, מהיכנשהוא בוקעת מוזיקה   – בקצה אחר של הפארק יש פסטיבל . הנהר עובר ממש בדאון טאון , ובמקביל אליו למעשה מתחילה ספירת הרחובות : רחוב 1 , רחוב 2 וכו . לאורך הפארק ישנם מגרשים למשחקי כדור למיניהם , וגולת הכותרת היא ללא ספק – Barton Pool  : בריכה שנחצבה בסלע במאה ה19 , כדי לנצל את המעיין לטובת הציבור , ולהפכו לבריכה ציבורית . עלות הכניסה 3$ , והחל משעה מסויימת אחר הצהריים , בחינם . הבריכה מלאה מתרחצים , שמנצלים יום חמים זה , רגע לפני הקור. ניתן להשכיר בפארק אופניים וקיאקים , והיום אחר הצהריים רבים המשייטים. כשמטיילים לאורך הנהר , הטבע שולט . מדי פעם העיר מציצה מבין הענפים , הגשרים שמתחתיהם אנחנו עוברים שוקקי תנועה , ולפעמים שומעים רכבת עוברת..

אנחנו מגיחות מהפארק בקצה של העיר סמוך לתחנת הכוח של אוסטין. האוסטינאים בנו חמישה סכרים לאורך הנהר , וחלק מהם משמשים ליצור חשמל הידרואלקטרי. , מתחשק לנו לשתות קפה , ולנשנש משהו . גברת נחמדה שעצרנו לשאול , מציעה לנו להמשיך במעלה הרחוב , לחצות את פסי הרכבת , להמשיך עוד קצת ולאורך הרחוב החמישי , נמצא את מבוקשנו.   להפתעתי אני מגלה שלחצות את פסי הרכבת , זה פשוטו כמשמעו , אנחנו עוברות ממש על הפסים , להפתעתי אנחנו לא היחידים מולינו עובר זוג נוסף. שמש אחר צהרים ורודה מאירה את התחנה , וארובותיה , ואני עוצרת לצלם. העובדה שאני מצלמת כך מעל הפסים מושכת את תשומת לב הגבר והוא חוזר על עקבותיו . ולהפתעתי הוא עונה נוזף בי על חוסר הזהירות , אלא בא לפטפט : מתעניין איך זה שאני שמצלם צילומי מבני תעשיה אורבנית . גבר גבוה , שער לבן , משקפיים עגולים , עפרונות מחודדים בכסאו מרמזים על עבודתו . הוא ארכיטקט במקצועו עובד בעיריה. וכך בסמוך לפסי הרכבת , מתפתחת לה שיחה , עם המלצות לעוד מבני תעשיה מענינים בעיר..

תחנת כוח ופסי רכבת. OLD AMERICA בדאון טאון של אוסטין
תחנת כוח ופסי רכבת. OLD AMERICA בדאון טאון של אוסטין

את הקפה שלנו אנחנו שותות בסניף העיר של Whole foods . רשת מזון, שהחלה באוסטין , ובהמשך פתחה סניפים בכל אמריקה : המזון הנמכר בה מתימר להיות בריא , לעיתים אורגני . במקום ניתן לקנות מגוון גדול של אוכל מוכן ובריא : חרקות חתוכים לסלט , מנות מבושלות , מרקים . ישנם אפילו דוכני סושי , קינוחים, פירות ים , בר קטן לבירה ויין . עיצוב הסניפים הוא מרהיב , ובהחלט מתחשק לקנות ולאכול הכל . אנחנו מסתפקות במעדן וסושי , ומתישבות בשולחן קטן בפתח החנות , וצופות בעוברים והשבים וברדת היום . בדרך חזרה לחניה , אנחנו צופות ברכבת משא ארוכה העוברת בגשר המקביל מעל הנהר . הרכבת , קרונות קרונות של מכולו ת , עוברת לאיטה, ומשקשקת , מסביבינו אורות העיר נדלקים. ללא ספק יש משהו נוסטלגי בעיר הזאת , משהו עם טעם של Old America .

רכבת משא מעל נהר הקולורדו , אוסטין
רכבת משא מעל נהר הקולורדו , אוסטין

בליתי אחר צהריים נפלא באוסטין , ומחר עבודה.

אני מתעוררת באמצע הלילה   (עד שתעבור היעפת כבר אהיה בדרך חזרה), הווטסאפ מודיע לי שהחברה הגיעו בשלום , רשימת חדרים מצורפת , ושעת פגישה לארוחת בוקר . מעבירה שעתיים , בקריאת מיילים , מצ'טט עם חבר לעבודה , שולחת הודעה למשפחה , חוזרת למיטה, קוראת עוד כמה דפים בספר , מנסה שוב להרדם .  גם הלילות הבאים יהיו כאלה . ברוכה הבאה למועדון הסילון…

 

מעל שולחן ארוחת הבוקר ( פירות , מאפים , פילדלפיה קרים, ביצים מקושקשות, דייסת קואקר , הכל מוגל בכלי פלסטיק ובמידה רבה לכל יש טעם של פלסטיק ), אני מהרהרת לי על סדר היום בחמשת הימים הקרובים : שיחת בוקר יומית , לסנכרון המצב בה משתתפים נציגים ממספר מרכזי פיתוח בעולם , ישיבות או פגישות עד לצהריים , הפסקת צהריים, המשך ישיבות ופגישות אחר הצהריים , בין לבין מענה למיילים . סדר יום דומה במידה רבה למה שמתקיים אצלינו כאן בבית . גם סביבת העבודה היא במידה רבה דומה : קיוביקלים , מחיצות מחיצות , מחשב , אותן תוכנות , חדרי ישיבות , המיילים ממילא באנגלית .לכאורה חברת היטק גלובלית , הכל זהה. אבל במשך השבוע , מתגלים ההבדלים שאינן ניכרים לעין , רבדים רבדים נחשפים . הבדלים בתרבות בצורת העבודה , הרבה מעבר למה שקורס working with American’s יכול לגלות. וכך במהלך השבוע , אני אוספת את הפרטים הקטנים האלה , את הדקויות , את ההבדלים. מתייקת אותם בזכרוני, שיהיו לי שמושיים לבאות..

לאחר שעות העבודה , אין הרבה מה לעשות , חורף ומחשיך מוקדם , מלבד לצאת לקניות ,לאכול , ולקנח באיזה באר.

על הבילוי היומי ממונה המנהל , רשת קשרים שיצר כאן במהלך השנים מספקת לו מידע על הפאבים השווים של העיר, וכך בכל ערב הוא מציע מקום אחר לבילוי, ובדרך כלל לבילוי הזה מצטרפים עוד כמה חברים ישראלים. מרכז הבילוי העיקרי באוסטין הוא בדאון טאון , מעבר לרחוב השישי , המפורסם ישנם מקומות בילוי רבים אופנתיים מתחלפים , אבל אין הכרח לנסוע עד לדאון טאון , אפשר למצוא בכל שכונה באר ראוי . וכך בהמלצת המקומיים אנחנו מוצאים את עצמינו ארבעתינו בתום היום הראשון בפאב השכונתי docs backyard הקרוב למלונינו . זהו באר אמריקאי טיפוסי חסר יומרות , מסכי טלויזיה משדרים את חדשות הספורט , התפריט כולל מבחר ביקות טקסניות , אמריקאיות ומיובאות , המבורגרים , סנדבישים , נאצ'וס וערימות עלים המתימרות להקרא סלט . אז על ארבע כוסות בירה ( שלי Blue Moon , מתקתקה המוגשת עם פלח תפוז), ערימת דוריטוס רוטב סלסה וגווקאמולי ( יבורך האל על קירבת של טקסס למקסיקו ) אנחנו סוגרים את יום העבודה הראשון.

דוריטןס וגווקאמולי ה- נשנוש של טקסס
דוריטןס וגווקאמולי ה- נשנוש של טקסס

ישיבות היום השני לעבודה מסתיימות מוקדם יחסית. חזית הקור הממשמשת ומגיעה שלחה את האוסטינאים לבתיהם לבדוק את תקינות תנוריהם . בעוד שברב הזמן מזג האויר באוסטין דומה לישראל : חם ולח בקיץ , חורף עם מעט גשם ולא קר במיוחד , מדי פעם הטמפרטורה יכולה לצנוח עד כדי קפיאת הכבישים (גשם וקור שמתחת לאפס). המהנדס , שהגיע ערוך ומוכן עם רשימת קניות מסודרת ומאורגנת , מלווה ברשימת אאוטלטים באיזור , יוצא כבר באחר הצהריים המוקדמים לקניותיו . המנהל הבין כבר מזמן ש על הקניות חבל לבזבז זמן , הוא עשה אותן מראש באינטרנט ושולח אותן לבתיהם של חבריו המרובים. וכל כבר ביום העבודה הראשון הוא מלא את מכוניתו בערימת קופסאות , שלטובת נשיאתן לחדרו כולנו גוייסנו . את אחר הצהריים השקט הוא מעדיף לבלות במנוחה, הכנה לבילוי הערב.

אנחנו הבנות : הסטודנטית , חברתי הישראלית ואני מכריזות על ערב בנות , לרשימת הקניות שלנו סניף הטרגט הקרוב בהחלט מספק , ולאחר מכן , בהמלצת המקומיים אנחנו נוסעות לאכול ב RUDY’S . הסניף הקרוב נמצא , כך אנחנו מגלות בתחנת דלק . תחנת דלק ?! מזדעקת הסטודנטית . "יקירה , חויה אנתרופולוגית" , אני מרגיעה וכך אנחנו נכנסות למסעדה , שבמראה ראשון נראית אף גרוע מהחומוסיה : האנגר ענק , שולחנות ארוכים מכוסי מפות משובצות , מקרר ברזל ענק ומתוכו מבצבצים בקבוקי בירה ושתיה קלה . בפינת האולם ברזיה לשטיפת ידיים , שאינה אלא שוקת מסוג הברזיות שהיו בטירונות , ושלט ניאון ענק המכריז “ The worst barbeque in TEXAS “ , נו טוב אני מרגיעה את עצמי , זה בודאי הפוך על הפוך . מאוחר יותר נגלה שאת האוכל מעמיסים לתוך ארגז, ואין צלחות , אלא אוכלים על פרוסות לחם עבות או על נייר . באמריקה , כך נראה כל מקום צריך את הגימיק שלו , ואם כל זה לא לא הספיק כגימיק , הנערה בקופה מבררת אם זו לנו הפעם הראשונה , ומהיכן אנחנו , ומכריזה על כך בקולי קולות , ועל ההכרזה חוזרים במקהלה כל שאר עובדי המקום . גימיקים ומראה לחוד , האוכל הוא סיפור רחר : המקום מפורסם בבשריו המעושנים , ולאחר סבב טעימות אנחנו מחליטות על הנתחים להערב : הודו , בקר רזה , ונקניקיות . האוכל מלווה בשלט קולסאו ( כרוז , גזר , לימון ומיונז) ותפןחי אדמה מבושלים בהרבה חמאה . עמדת רטבים מפוארת ניצבת על שולחנינו , אבל באמת שאין צורך – הבשר באמת משובח. הלחם הלבן רך , ומשתלב נהדר עם הבשר . אנחנו נהנות , והאימהות שבינינו מסכמות שאם היינו מגיעים לכן עם הבנים שלנו , הם היו מאוד נהנים. חוות הדעת בהסכמה כללית : מומלץ ביותר.

הבשר של רודי. מוגש על נייר אבל הטעם נהדר
הבשר של רודי. מוגש על נייר אבל הטעם נהדר

הערב השלישי , מסתכם בסוג של מפח נפש כפול . ילדי שכדי להבטיח שקניותיהם אכן ירכשו , מארגנים לי רשימה מסודרת , עם תמומות ומק"טים , כתובת של חנות הקרובה למלוני , ואפילו הוראות הגעה לגוגל. וכך אני מוצאת את עצמי יוצאת בסופו של יום העבודה  השני נוסעת לפי הוראות ילדי. אומנם מרכז הקניות מרוחק רק חמישה מיילים מהעבודה, אבל התמועה רבה , ומזדחלת , כשאני מגיעה סוף סוף למרכז הקניות אני מגלה שחנות הבגדים של הנערה נסגרה , והספר של השובב אזל מהמלאי .   בווטסאפ מדווח המנהל שבפאב הנבחר broken spoke אומנם כולם זקנים אבל יש אחלה מוסיקת קאנטרי חיה . אבל כשאנחנו מגיעים לשם , הלהקה כבר מקפלת את ציודה . מסביב לשולחן מתקבצת לאיטה חבורת חבריו הישראלים של המנהל , רובם ברילוקיישן או שהעתיקו את מקום מגוריהם, מזמינם כמה קנקני בירה ואת מנת הדגל של המקום , שמתגלית כ"לא משהו" בלשון המעטה. אבל החברה נעימה , והשיחה קולחת . בחלקו השני של הבאר ישנו אולם ריקודים , וחבורות חבורות של זוגות נוהרות לשם : הגברים חובשי כובע קאובוי ומגפי בוקרים , תמורת 7$ גם אנחנו נוכל להצטרף , אבל החבורה העליזה שאני איתה מעדיפה מקום צעיר יותר , ואני פשוט הולכת לישון . גם המקום מתהדר בגימיק משלו : בובת קאובוי שנראית אנושית למדי המסיבה לאחד השולחנות. רבים באים לשבת בחברתה , להצטלם, ויש כאלה שאחרי כמה כוסות בירה אפילו מנסים לגלגל שיחה ..

הגימיק של Broken Spoke
הגימיק של Broken Spoke

פיצוי על הערב הלא מוצלח הוא פאב "הצלחת המעופפת "בו אנחנו מבקרים בהמשך השבוע , המתהדר במגוון בירות גדול במיוחד . המקום כשמו הוא, מעוטר בצלחות על הקירות והתקרה .הגימיק של המקום הן צלחות שעליהן חרוטים שמות : כל מה שעליך לעשות כדי ששמך יחקק הוא לשתות 200 סודים שונים של בירה במקום . הצבעים השונים של הצלחות מראים שיש לא מעט כאלה שעשו זאת , ואף יותא מפעם אחת. רשימת הבירות אכן ארוכה ומרשימה , וטבלה ארוכה מפרטת את שם הבירה , חוזקה , ומקום יצורה. אני בוחרת בירה מקומית טקסנית , חצי צלולה , וסנדביץ המתגלה כטעים. המהנדס מנסה בשיטטיות כמה בירות , המנהל הולך על סטלה אחת אחרי השניה , והסטודנטית מתבשמת אחרי כמה שלוקים של בירה מחוזקת . לשולחן שלנו מצטרף חבר ישראלי של המנהל , בכיר בחברה מתחרה, ומספר קצת מחיי המהגר הישראלי באוסטין . רגל פה רגל שם..

עוד שני מקומות חביבים לאכול בסביבה. האחד הוא torchy’s tacos – הרשת החלה את דרכה כטריילר , דוכן שהוגשו בו טאקו וטורטיות , ועם הזמן וההצלחה התברגן למסעדה. בכל שעות היום מגישים טאקוס מצויינים , "דוריטוס" מוכנים במקום עם גוואקאמולי . מילוי הטאקו הוא יצירתי , לאו דווקא מקסיקני.

המאכליה השניה היא תאילאנדית , בה נסענו ולה שמור מקום כבוד בסיפורי . בדומה לשאול שיצא לחפש את האתונות ומצא מלוכה , אני יצאתי להפסקת צהריים וחזרתי עם .. טרומבון. המוזיקנט המשפחתי (בן 15 ) הגיע זמנו לשדרג לכלי משמעותי . סקר מחירים קדחתני ובשוואתי נערך על ידי הנער וכך קיבלתי דגם ספציפי אחד , ורשימת כתובות של חנויות פוטנציאליות. עלי להודות כי עניין הטרומבון העיק עלי , ונפשי היתה חצויה – לקנות או לא לקנות ? שהרי המחיר בארה"ב אטרקטיבי להפליא, אבל בכל זאת לרכוש טרומבון מבלי שאני יכולה אםילו לודא שבכלי הנכון מדובר ? ומבלי לנסות אותו ? תכתובת חוזרת ונשנית במשך השבוע התקיימה ביני ובין האיש תוך התלבטות רבה . אבל נראה שגורל רכישת הטרומבון נקבע מלמעלה . וכך צמוד למאכליה התאילנדית ממוקמת חנות כלי הנגינה , שבה ניתן לרכוש את הטרומבון. וכך בעוד חברי לעבודה מתמקמים סביב לשולחן , ביקתי מאחד מהם להזמין לי פתאי , פלטתי "תכף אשוב " בתשובה למבטו השואל, ויצא לבדוק את המצב בחנות . "כן בהחלט יש לנו את הדגם " מציין המוכר שתוך גלגול שיחת סמול טוק מספר שהוא במקצועו נגן טרומבון , ואף מזדרז להדגים את איכויות הצליל. בתשובה לשאלתי הוא מציין מחיר , ובהליך של קידום מכירות אף מציין שהיום יש 10% הנחה . המחיר הוא בתחום טווח המחירים שצוטט על ידי המוזיקנט ואושר על ידי האיש , ההנחה משפרת את הפוזיציה עוד יותר . "Very well, I’ll take it " ושולפת כרטיס אשראי. המוכר נדהם , ולרגע מתבלבל , מודא שאכן עומדת להתבצע העיסקה. אני מאשרת , ומעבירה לידיו הרועדות את כרטיס האשראי. עדין המום הוא מתקשר למנהל להודיע על עסקת המכירה , מעתיק מספרים סידוריים לקופה, מודא שאכן הוא רשאי להעניק לי את ההנחה , ורגע לפני שמעביר את האשראי מנסה למכור לי גם חבילת טיפולים … הטרנזקציה בכללותה מתקיימת במהירות ואני מספיקה לחזור למסעדה , עוד לפני שמגיע הפאד-תאי נושאת את טרומבוני באריזתו ( כבד,כבד .. ) ועטורת חיוך שביעות רצון . תגובת חברי לארוחה – ישראלים ואמריקאים – משעשעת במיוחד .. האמריקאים שבחבורה נותרים המומים, ורק לאחר מספר דקות התאוששות מאחלים "תתחדשי , ומקוים שבנך יהנה ממנו", הישראלים מפגיזים בשאלות ו הערות : מה, קנית ? כמה ? איך תסחבי ? מזוודה נוספת זה 100$! כמה זה בארץ ? זה משתלם עם המכס והכל ? ( כן , משתלם! אין מכס על כלי נגינה , ויש לשם מע"מ ) אני עומדת בפרץ השאלות ועונה כמיטב יכולתי. רק המנות המהבילות מרגיעות את הרוחות ומשנות את נושא השיחה.

למי שחשקה נפשו ברכישת כלי נגינה  Music and Arts

וחנות נוספת ,ידועה ומומלצת על ידי רבים  : Musicstraits

(סוף דבר , מאוחר יותר אני מגלה שחברת האשראי חסמה את כרטיסי , מפחד גניבה, שהרי יש דבר הזוי יותר מלקנות טרומבון באמריקה . אני מגלה את זה כמובן כשאני באה לשלם .. מזל שהמהנדס היסודי נמצא לידי ומציל אותי ממבוכה אוימה .. מאוחר יותר אומנם אישי היקר מסדר את העניין , אבל בזה נמוגה חדוות הקניות )

הסטודנטית מקדימה לשוב , ממהרת ללימודיה, ואני כטוב ליבי בטרומבוני מציעה טיול של ממש. גם מזג האויר כך נראה משתפר , והמעלות עולות מעט ונושקות ל10 . Hamilton pools, אתר טבע חביב הנמצא כ30 דקות נסיעה מאיתנוהמקום היה בעבר מנהרת שתקרתה קרסה, ונותר מפל שמאפשר בגלל עקמומיות הקירות ללכת מאחוריו. רגע לפני שעונת הגשמים מתחילה המפל אינו אלא זרזיף

זרזיף המילטון
זרזיף המילטון

אבל דווקא שביל הנהר , מזמן פינות חמד קסומות : עצים בשלכת , השתקפויות מים , בעלי חיים אותם הסטודנטית בעלת תשומת לב מדהימה לפרטים גם בעבודה מאתרת בקלילות : סנאי ,

IMG_0508

מיני חרקים ועכבישים , ציפורים. זהו ביקורי השני במקום , ואני נהנית ממנו שוב. כמה תמונות להתרשמות ..

 

שביל הנהר , המילטון פול
שביל הנהר , המילטון פול

 

שלכת
שלכת

 

IMG_0487a

את היום האחרון לשהותי , יום שבת , אני מבלה בבוקר תרבות עם המהנדס. במשך השבוע האחרון , הוא עבר בשיטתיות על החנויות והאאוטלטים באיזור, וקנה את כל מה שהיה ברשימותיו, בארוחת הבוקר הוא סורק באותה שיטתיות את כל אתרי התרבות שהעיר מציעה. הבחירה נופלת על שניים : הראשון מוזיאון והשני גן פסלים.

במוזיאון בולוק להיסטוריה של טקסס , מבנה מרשים שכוכב ענק בכניסה אליו , וממעבר החציה שמוליך היא ה-מקום לצילום הקפיטול. , ביקרתי כבר בביקורי הראשון באוסטין , ושמחתי לבקר בו שנית . אומנם תצוגת הקבע לא השתנתה אבל באולם התערוכות המתחלפות , תערוכה מרתקת על ספינה טרופהLa Belle לא רחוק מחופי טקסס (כן לטקסס יש אםילו פיסה של ים) שנמשתה מהמים, עם לא מעט מאוצרותיה וכעת מוקמת מחדש במבנה.

ב1684 יצאה משלחת של ארבע ספינות מצרפת במטרה להגיע לשפך המיססיפי, ולהקים שם מושבת סחר צרפתית . הימים הם ימי התפשטות הקולוניאליזם בו מתחרות צרפת, ספרד, אנגליה על "העולם החדש".את המשלחת רדף מזל רע כבר מתחילתה , רובם של המתישבים למרות קשיי המסע אכו הגיעו לחופי מיסיפי אך שלוש הספינות האחרות אבדו : טביעה, שודדים , נותרה LA belle  "היפה" הספינה האחרונה שהיתה הקשר שלהם אל הציביליזציה. גם ספינה זו טבעה, לאחר שהתושבים הימרו את פי מפקד המשלחת ויצאו להפליג בה . האוניה טבעה ב1686 ובמשך שלוש מאות שנה על קיומה ידעו רק ממסמכים. האוניה התגלתה במםרץ מונטורוגה של טקסס ב1925 , אבל רק בשנים האחרונות עם התפתחות טכנולוגית השימור, נמשתההתערוכה מספרת את סיפורה של האוניה , המהגרים שניסו להתחיל חיים חדשים ונכשלו , וסופו הטרגי של מפקד המשלחת. מרתק לא פחות סיפור מציאת הספינה , משייתה , שימורה, והתקנתה לתצוגה.

La Belle משומרת ונבנית מחדש במוזיאון
La Belle משומרת ונבנית מחדש במוזיאון

גן הפסלים של אומלאוף ( Umlauf museum and sculpture garden) נמצא מעברו השני של הנהר , בו לפני פחות מאה שנה האדמה נתנה בחינם כמעט. אומלאוף , פסל , הקים שם את ביתו , ולאחר מותו הפך גן ביתו לגן פסלים , המציג את פסליו. הגן קטן ונאה, מזג האורי הסגרירי , והטבע – מהווים מסגרת נאה לפסליו.

גן אומלאוף מראה כללי
גן אומלאוף מראה כללי
האם , גן אומלאוף
האם , גן אומלאוף

ביקור שלישי באוסטין , ועדיין יש מה לראות ולעשות . .

 

עוד משהו

גם בנשיונל גיאוגרפיק חושבים שיש מה לעשות באוסטין  . יום באוסטין מתאר מקומות נוספים  לביקור  , באף אחד מהם לא הייתי .

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *