עליה 1200 מטר , ירידה 1200 מטר
זמן הליכה כולל 13 שעות
מרחק 15-18 ק"מ תלוי את מיש שואלים
כמות מים 8 ליטר
גם הבוקר אנחנו יוצאים לדרך כשעה מוקדם מכרגיל , וזה כדי להרוויח עוד שעת הליכה בצל . זהו היום השישי לטיול , ואף טיפת גשם עוד לא ירדה פה , ורק נהיה כאן יותר ויותר חם. כבר מתחילת הדרך אנחנו צועדים בעליה, ואפילו עליה תלולה . בשלב הזה כבר התרגלתי לגובה (מתחילים לצעוד בערך מגובה 2700 , והקושי והנשימה הכבדה הוא פשוט ממאמץ . המדריך הולך ברצף , בהליכה איטית, אבל עצירה קטנה לרגע , הטור בורח , וצריך "לרדוף " אחרי כולם . בנוסף לשיפוע התלול , הדרך אינה נוחה , קטעים רבים עם דרדרת :אבנים קטנות שבקלות אפשר להחליק עליהם . אני נסמכת על מקלות ההליכה .
זהו ללא ספק היום הקשה ביותר של הטיול שלנו , והצוות המקומי נערך במיוחד ליום הזה . היום מלבד המדריך המקומי יוצאים איתנו סינו , ואחד החמרים , שמשמש כ"פלס"ר ". הוא הולך לפנינו לאורך הקטעים הקשים של המסלול ולמעשה מפלס ומכשיר אותו : מסלק אבנים מהדרך , מישר את הקרקע , מסמן נתיב מועדף למדריך שהולך אחריו . סינו מספר לי שהוא מעולם לא עשה את המסלול הזה , ולאגם הנמצא בפסגת העליה , הוא הגיע רק מהצד השני , מצד הפסגות המושלגות , דרך מעבר מושלג בגובה 4700 מטר.
ככל שמתקדמים השביל נעשה קשה יותר , שוב השביל נעשה צר , לרוחב כף רגל , ואנחנו על צלע הר תלול . לעיתים כשהמדרון תלול והוא אינו אלא דרדרת , תוקעים המדריכים את עצמם בתוך הערמה ומשמשים כמעקה אנושי , מסמנים לנו היכן להציב את כפות רגלינו .
הדרך קשה , דורשת ריכוז מוחלט , אני בקושי מצליחה להביט בנוף , כל שכן לצלם . בזוית העין אני רואה פינות חמד : נחל מדורג שוצף וקוצף בין צמחיה , סלעים יפהפים , ומצטערת צער רב , שאי אפשר לעצור ולהנות . מישהו מהקבוצה מציין , שהטיול הזה בנוי מרצף של שיאים קטנים , כשבכל יום מגיעים לשיא שלו . והמשפט הזה גורם לי להרהר על הדרך לעומת היעד . " הגעת ליעד " , הוא ללא ספק המוטו של החברה שלנן . יש להציב יעדים ולהגיע אליהם , ואז להציב עוד יעדים , ושוב להתקדם . יש להגיע לשם בדרך הקצרה ביותר , המהירה ביותר , כדי שנגיע לשם לפני כולם . אבל מה עם הדרך עצמה ? פעם , כשהייתי צעירה , דהרתי אל המטרה , אבל החיים לימדו אותי שהדרך לא פחות חשובה , ואפילו יותר . להנות מהרגע , להנות ממה שיש כאן ועכשיו , לא משנה אם יש משהו טוב יותר , יפה יותר , מסעיר יותר . לא באמת חייבים להגיע למטרה , ליעד , לפסגה . אבל כרגע , ההחלטה לא בידי , אני חלק מקבוצה , הייתי יכולה להשאר על שפת הנחל , ולהסתלבט כל היום – אבל בחרתי ללכת , להגיע אל האגם שנמצא אי שם למעלה ., ובהתאם לדרכי בחיים , אני משתדלת להנות ממה שאפשר , לחקוק בעיני רוחי את נקודות הנוף שראיתי , ובעיקר לשמוח שהנעליים שלי , עימי .
אני מתחלחלת למחשבה שאצטרך לחזור את הדרך הנוראית הזאת , ועוד בירידה. כשאר מגיעים לאיזו ישורת , שמישהו אפילו מגדר בה גן ירק (איך הוא מגיע לשם ?! ) , המדריכים מתיעצים ביניהם . נראה שיש דרך אחרת , מתונה יותר , טובה יותר , אבל שתאריך לנו את דרך החזרה בשעה בערך . אני , נושמת לרוחה . לוקחת אויר מחדש לעליה וממשיכה.
שעת החסד של הצל חלפה לה זה מכבר , ועכשיו גם קופחת השמש על ראשינו . כל עוד אנחנו צועדים לצד הנחל , מדי פעם יש צל , או משב רוח רענן .אבל במקום חשוף החום מוקרן מכל עבר : מהשמש, מהאדמה , מהסלעים החשופים .
לאחר כשעה וחצי הליכה (וכמאתיים מטר גובה ) אנחנו מגיעים לאגם הירוק ביותר שראיתי , ומימיו צלולים . זהו ה"מאלוי אלוי" , מאלוי ברוסית פירושו הוא קטן . גם ליד אגם זה אנחנו לא עוצרים , אלא מבט אחד וממשיכים . זה היה אמור להיות מקום הלינה שלנו , אבל אין ספק שלכאן חמורים לא יכולים להגיע .
וכך אנחנו ממשיכים , במעלה ערוץ , שסביבות מצוקים גבוהים וחשופים . אנחנו עוברים ליד מסתור שבנו ציידים ליד צלע הר – יש בהרים האלה כאמור יעלים , ופוגשים עוד מספר פעמים גללים של דוב , אבל מעבר לזה חול , דרדרת , סלעים וחום . הערוץ נקרא זינדון , שפירושו "כלא " והתחושה לפעמים היא שאכן המצוקים סוגרים עלינו .
מדי פעם , השביל הופך לערימת בולדרים שיש ללכת עליה בזהירות . לפתע פתאום מגיעים לעמק ירוק , שהסלעים נשאים מעליו , העמק משתרגים ערוצים קטנים של נחל , הם האחראים לשפע הצמחיה . אבל ההליכה הנוחה לא לוקחת מן רב , שוב יש בולדרים לטפס עליהם .
שעת החסד של הצל חלפה לה זה מכבר , ועכשיו גם קופחת השמש על ראשינו . כל עוד אנחנו צועדים לצד הנחל , מדי פעם יש צל , או משב רוח רענן .אבל במקום חשוף החום מוקרן מכל עבר : מהשמש, מהאדמה , מהסלעים החשופים .
לאחר כחמש שעות הליכה , עם כמה מנוחות יחסית קצרות , אנחנו מתקרבים לעליה האחרונה , ממנה ניתן לראות את האגם. ואכן וואו –הכחול הגדול . האגם גדול , כחול , כלוא בין קירות סלעים אפורים . המראה באמת יפהפה .
אנחנו מיד נגשים למים , לטבול את רגלינו במים הקרירים , האמיצים שבינינו קופצים למים . סינו ארגן איכשהו אבטיח , שחיכה לנו מקרר במים העמוקים , ואכן אין דבר מרענן יותר ממנו – מתוק וקר .
מסביב לאגם , שממה , כמעט אין צמחיה – מלבד עץ ערער מפותל גזע פה ושם .
בצידו הרחוק של האגם אנחנו מזהים כמה אוהלים , ובהחלט מתקנאים בהם שהם יכולים לבלות כאן אחר צהריים שלמים מול האגם . הם הגיעו דרך המעבר המושלג , בגןבה 4700 , שמעל אגם מוטניי , אותו אגם עכור אך יפהפה של היום הראשון לטרק. אנחנו מקצים למקום כשעה וחצי , ומתחילים לחזור .
הירידה באמת קשה, והפעם עם נעלי הטרקים שלי – אין לי אפילו תירוצים . טכניקת הירידה מחייבת ללכת עם ברכיים כפופות מעט , למען היציבות , מה שמעייף מאוד את השריר בצד הקדמי של השוק . בירידות תלולות יש ללכת בניצד לדרך , קצת כמו סרטן : נועצים מקל בקרקע , מודאים ידיצות , מקדמים רגל אחת , ומקרבים רגל שניה – וחוזר חלילה . זה פשוט כושר – אני מגלה שאני יכולה לצעוד בירידה כרבע שעה , אולי עשרים דקות , ואז השרירים מתחילם לכאוב , אם הייתי לבד אני פשוט הייתי עוצרת לנוח כמה דקות , אבל השביל לעיתים כל כך צר שאי אפשר אפילו לזוז הצידה ולתת לאנשים לעבור . כששרירי זועקים , אני עוצרת לרגע , מישרת רגליים, וממשיכה . המטרה הפעם , פשוט להגיע למטה , בשלום . המדריך בהחלט עושה הפסקות , אבל במרווחים גדולים מדי בשביל הכושר . אומנם "ג'אבוני ראפט " (הנעורים חלפו ) אומץ כשיר הקבוצה , אבל חברי הקבוצה בעשור השישי לחייהם בהחלט מפגינים כושר ויכולת עמידה כשל בני נעורים .
המדריכים עם יד על הדופק בכל עצירה , לא נותנים לנו זמן להתרווח , אומנם מחשיך פה יחסית מאוחר , בשמונה עדיין אור – אבל בתחתית העמק השמש נעלמת מוקדם – קירות האבן מסתירים אותה – ומכיוון שהוחלט לחזור בדרך אחרת , בדרך חדשה , לא ידוע מה ילד אחר הצהריים …
אנחנו מגיעים אל נקודת הפיצול – הדרך בה הגענו , קשה מכדי לרדת בה – וננסה לעבור בדרך אחרת . מרחוק רואים מחנה קיץ – כמה מבנים ארעיים – למחנה הזה עולים עם חמורים ומכך מסיקים סינו והמדריך , שהדרך תהיה קלה יותר .
וכך אנחנו מתחילים ללכת אל כיוון המחנה , על קו גובה אופקי אחד – זה כשלעצמו ללכת סוג של מישור , וצר ככל שיהיה – כבר הקלה . החלק הזה של הגבעות ירוק , עשב ושיחים נמוכים וגם בשינוי הנוף יש משהו משמח. . שמש אחר הצהריים מאחירה את הגבעות באור כתמתם , מטילה צללים ארוכים . חום היום חולף לו , והנופים מרוככים יותר עדינים יותר . לאחר כחצי שעה של הליכה אנחנו מגיעים לחווה : שתי נשים צעירות , קומץ ילדים . פעוט בן כשנתיים מתרוצץ בסנדלי פלסטיק בין שני אוהלי המשפחות – המדרון צעדים ספורים מהאוהל . הילדים הגדולים יותר משגיחים כאן על הקטנים , והם ככל הנראה לומדים מהר מאוד להזהר .
בהתאם למסורת האירוח הטאג'יקית , אחת הנשים ממהרת להתארגן לאירוח , היא מציעה לארח אותנו בתוך האוהל , אבל מכיוון שכדי להכנס נצטרך להוריד את נעלינו , זמננו דוחק – השמש שוקעת , אנחנו מבקשים לשבת בחוץ . האישה השניה ממהרת עם ערימת קערות , ותוך דקות ספורות אני אוכלת בשקיקה מקערת יוגורט לבן חמצמץ , טובלת בו פרוסת לחם עבה וטריה.
אי אפשר שלא להתפעל מהמנהג הזה. לארח עוברי אורח להשקותם , ולהאכילם , לעיתים אף להציע להם מקום ללון , והכל – לפי הבנתנו אנשי המערב, שהתחנכו על ברכי הקפיטליזם – ללא תמורה .( המדריך שלנו תמיד מציע לשלם , כי בכל זאת אנחנו קבוצה גדולה , אך כשכבר המארחים שלנו מתרצים ומוכנים לקבל כסף , הם לא יודעים באיזה מחיר לנקוב – "תשלמו כמה שתרצו " הם אומרים ) אך התמורה קיימת , רק לא מיידית כמאמר הביטוי " what goes around comes around " : כפי שהם האכילו עובר אורח , כך משפחה אחרת תאכיל ותלין מי ממשפחתם בבוא העת . כמו כן האורח , לאחר שישתה ויאכל , וינוח קצת , בודאי יביא ידיעות , חדשות , סיפורים מהמקום שממנו בא , אולי עבר במחנה של קרובי משפחה וידע לספר מה שלומם ? בחברה של נוודים , אין הרבה ערך לצבירה של רכוש ומזון , שהרי כמות המזון והחפצים שאפשר לנייד ממקום למקום היא מוגבלת, ולכן עדיף לחלק את מזונך עם עובר רורח , ובבוא העת תאכל אתה ממזונו של אחר . מנהג זה התפתח בחברות רבות של נוודים או אנשים שמבודדים : למשל הבדואים , ואפילו הסאגות האיסלנדיות מספרות על עוברי אורח , שמתארחים בחוות מבודדות , ונשאלים : "איזה חדשות אתה מביא ? " יפה לראות , שלמרות שהטאג'יקים כבר כולם יושבי קבע , המנהג עדיים שריר וקיים.
היוגורט היה מרענן , ומשיב נפש . הדרך עכשיו נעשית קלה משמעותית , וחום היום יורד . את שארית הדרך אני עושה בהנאה רבה , מתבוננת בגבעות הקטיפה ושמי השקיעה . עם קרניים אחרונות , לאחר כ13 שעות , אנחנו מגיעים למחנה שלנו בשלום .
