מרחק כולל כ12 ק"מ
ירידה :כ200 מטר , עליה כ 700 מטר
זמן הליכה כ 5 שעות , לא כולל מנוחת צהריים
מים שנצרכו :6 ליטר
למרות היום הקשה הקודם , אני כמה בבוקר מוקדם ומלאת מרץ . את הזמן שנותר על לשעת ההשקמה היעודה אני מעבירה בקריאה . לאחר שישה ימים התארגנות הבוקר הופכת יעלה מאוד , ואפילו דחיסת שק השינה הסרבני , לא לוקחת זמן רב.
את הבוקר אנחנו מתחילים בירידה בחזרה אל הדרך הראשית שעוברת ליד נהר ארצ'מידן , וממשיכים ללכת לאורכה לאורך כשנים וחצי קילומטר . למרות השעה המוקדמת , ניכר שיהיה חם היום בכל גיחה אל מחוץ לצל . מרגע שעולים על דרך העפר הראשית , גם נפרדים מהצל , במהרה אגלי הזיעה מתחילים לנטוף . הנוף הוא עדין מדברי , ברובו קירות חשופים. ההליכה על הדרך נוחה וזורמת , ובמהרה אנחנו מגיעים אל פיצול נהרות : מימיו של נהר הסבימאט פוגשים את נהר הארצ'מידן. אנחנו יושבים לנוח מעט בצל הקריר של עץ תות ענק , בעל גזע עבות . העץ הזה בודאי עתיק מאוד. בטאג'יקיסטאן לא כורתים עצי תות בזכות אגדה על קדוש שלהם , שברח מפני רודפיו , וכשהם כמעט הגיעו עליו , עץ תות פתח את גיזעו ואיפשר לו להסתתר בו .
מכאן אנחנו ממשיכים לאורך גדת נהר הסאבימט . הקטע הראשון הוא רחב , רדוד ואיטי , אבל בהמשך נפגוש את הנהר שוצף וקוצף . אורחת החמורים שלנו , עוקפת אותנו – והם עוברים את הנהר על גשר עץ . לפתע מגיחה אישה מן ההרים , מכסה את ראשה במעיל מפאת השמש הקופחת , ואף היא חוצה את הגשר וממשיכה במורד הנהר – נראה שצצה יש מאין והולכת לשום מקום .
אנחנו הולכים בnעלה מתון על דרך נוחה , צבעי הדרך גוונים של חום מדברי . היום באמת חם מאוד . אנחנו בגובה של כ2000 מטר , אי אפשר להאמין שיהיה כל כך חם . מספר דקות לאחר ששותים , שוב מתיבש הפה והשפתיים . והזעה למרות היובש ,נגרת קילוחים, קילוחים .
האיזור הזה טאג'יקיסטאן בפרט ואיזור מרכז אסיה בכלל , רחוק מכל אוקינוס וים , שימזגו את האקלים שלו . בקיץ חם , חם מאוד , ובחורף קר . במשך קילומטרים על קילומטרים מתפרש איזור הררי הנושק למדבריות , שרק מתי מעט ידעו לחצות אותו . מדהים לחשוב שבעבר איזור הררי זה שימש לוח משחק בין שתי אימפריות שכונה " המשחק הגדול " , ומתואר בצורה מפורטת ומרתק בספרו של פיטר הופקירק .
המשחק הגדול הוא מונח המתאר את התחרות ואת היריבות האסטרטגית בין האימפריה הבריטית ובין האימפריה הרוסית.במאה ה19 ובתחילת המאה ה20 . המונח נטבע על ידי ארתור קונלי , אחד השחקנים ב"משחק "זה , אבל הוא השתרש בלקסיקון ההיסטוריה העולמית כאשר רודיארד קיפלינג , השתמש בו בספרו "קים ". סיפורו כל המשחק הגדול כולל בריתות , בגידות , ריגול , סוכני חרש, מלשינים ,רציחות והעלמויות . למרות שההתמדדות היא לכאורה מדינית , האינטרסים הכלכליים ברורים וידה של "חברת הודוד המערבית " מעורבת .
תחילת המאה ה-19 הפרידו רק פחות מ-3500 קילומטר בין הודו הבריטית ובין חלקיה הקיצוניים של האימפריה הצארית הרוסית מרבית השטח הזה, באזור מרכז אסיה, היה לא מוכר ולא ממופה על ידי אף אחת מן המעצמות. ערי המדינה (ח'אנויות, ( הגדולות של האזור –בוכרה, חיוה,מרב וטשקנט, היו כמעט בלתי-מוכרות לזרים. בתחילת המאה ה19 החלו הרוסים להתקדם דרומה דרך הקוקז לכיוון צפון פרס. בתחילה הבריטים התעלמות מההתקדמות הזאת , כי לא חשבו שמהווה סכנה . איש לא לקח את רוסיה ברצינות גדולה מדי באותם ימים , מה גם שהגבול היה רחוק מדי מכדי לאיים על נכסי "חברת הודו המערבית " אולם משהגיעו שמועות על כוונת רוסיה לשתף פעולה עם נפוליאון- נפוליאון הציע לאלכסנדר הראשון לאחד כוחות ולכבוש את הודו. הוא הציע להצעיד 50 אלף מכוחותיו דרך פרס ואפגניסטאן , לחבור למבא הקוזקים הרוסי ולכבוש את הודו . נפוליאון לא לקח בחשבון את הקשיים שיעמדו בפניו במסע כזה. בורותו לגבי תנאים הגיאוגרפיים של האזור והאקלים בו , תאמה רק את בורות הבריטים , שהגיעו דרך הים ולא התענינו בדרכים אסטרטגיות דרך היבשה. הוראות הוצאו בחופזה לחקור את האיזור , וכך יצאו אותו קונלי בחברת צ'ארלס סטודהארט כשליחים כדי למנוע קשרים בין הרוסים לשיטי החאנויות . שניהם , אגב, סיימו את חייהם בעריפת ראשם בכיכר העיר בוכרה , בפקודת האמיר השלט .
שתי המעצמות נכנסו למסלול התנגשות בלתי נמנע שהתבטא בתחרות על אזורי מרכז אסיה, ריגול הדדי ומהלכים דיפלומאטיים-אימפריאליים בניסיון להשתלט על האזור. מוקד הסכסוך בין המעצמות ואדמת המריבה העיקרית הייתה אפגניסטן. הסכסוך הבין-מעצמתי איים להוביל לפריצת מלחמה כוללת בין המעצמות לא פעם, אך מעולם לא הביא לסכסוך מזוין ביניהן באזור זה בפועל.במידה רבה זהו משחק מקדים למלחמה הקרה בין המערב לברה"מ באמצע המאה הקומדת .
הבריטים חששו כי אפגניסטן עלולה להיות "קרש הקפיצה" הרוסי לתוככי הודו. חששות אלו דחפו את הבריטים לצאת אל המלחמה האנגלו-אפגנית הראשונה בשנת 1838, בניסיון לכפות את שלטונה של ממשלת בובות הכפופה לשלטון הבריטי במדינה, בראשותו של שאה שוּג'ה. ממשלה זו הוכיחה את עצמה כחלשה, קצרת ימים וככזו שלא יכולה לפעול ללא גיבוי צבאי בריטי קבוע מאחריה. בשנת 1842 החל גל התקפות גדול על מטרות בריטיות בבירת אפגניסטן, קאבּוּל, וחיל-המצב הבריטי בעיר הסכים לסגת ממנה בהסכמה ודרך ציר יציאה מאובטח. איתרע מזלם של הבריטים וההסכמה אליה הגיעו עם המקומיים הופרה, ואותו "ציר מאובטח" הותקף על ידי מקומיים והפך למלכודת מוות בעבור חיל המצב הבריטי שנסוג בחזרה להודו באחד האסונות הצבאיים הגדולים בהיסטוריה האנושית. מבין כ-4500 הנסוגים וכ-12,000 מלוויהם, כולל נשותיהם וילדיהם, שרד רק בן אדם אחד.
140 שנה מאוחר יותר , ישובו הרוסים לאפגניסטאן , ובה שוב יתנהל משחק אסטרטגי , והפעם מול ארה"ב .
מעניין לציין שלאחר נפילת קאבול לידי כוחות המוג'הידין האפגנים ב1992 , מוחמד נאג'יבולה , הנשיא האחרון של הממשלות הנתמכות על ידי הרוסים , ברח ומצא מקלט במחנה או"ם , לאחר כארבע שנים הוא ניתפס על ידי הטאליבן והוצא להורג . אבל במשך השהיה שלו בשטח המינה הוא החל לתרגם את ספרו של הופקירק "המשחק הגדול " לשפתו , פשטו , כדי ש"האפגנים יוכלו לראות איך ההסיטוריה חוזרת על עצמה..רק אם נבין את ההיסטוריה שלנו , נוכל לשבור את המעגל "
מצער לחשוב שראשי מדינות , ולא רק בני העם הפשוטים , אינם לומדים את ההיסטוריה, וחוזרים שוב ושוב על אותן טעויות.
אנחנו עוברים בכפר , שכל בתיו סגורים ומסוגרים , גינות הירק והמטעים בחצות הבתים מעידים על כך שמישהו חי שם .
המהרה אנחנו מגיעים למפל מים שוצף , שמביא איתו משבי אויר קריר יותר , ומיד אחריו אנחנו עוברים ליד כפר קטן , שלמרות החום הרב נראה שוקק פעילות . בתי הכפר בנויים מאבן , כאילו דבוקים אל צלע ההר , הגגות שטחים , ומענלינם שורה נוספת של בתים . זקנה קוצצת בגרזן עצים , חבורת גברים עוסקת בבנין , אמא משגיהח על חבורת ילדים , המנופפת לנו לשלום .
ההליכה היום בסימן דילוגים מצל לצל , אם נמצא צל – אנחנו נחים בו כמה דקות , וממשיכים . הנעלים שלי , שחזרו אלי , "עושות לי כנפיים " , ובמהרה אני מוצאת את עצמי צמודה למהירי ההליכה של הקבוצה , ואף עוקפת אותם . נכנסת לקצב הליכה מהיר עם המדריך , המוטיבציה לעבור את קטעי השמש כמה שיותר מהר . "איזה קצב תפסת! " מציין מישהו . " כשהולכים מהר , אז יש קצת רוח " אני מסבירה .
חותכים לכיוון הנחל , הולכים קצת לאורכו , ומתישבים לנוח , לשטות לטבול . מי הנחל קרים במיוחד . אי אפשר להחזיק אץ כפות הרגליים ליותר משניות ספורות , הקור חודר לעצמות . מדהים איזה מקרו אקלים שונה לחוטין יש ליד הנחל : צמחיה שופעת , עצים מצילים , שפע פרפרים , וקרירות . התרחקות של כמה מטרים ממנו – ואנחנו במדבר. מנוחה, קפה, נשנושים – וממשיכים .
ההליכה לא קשה בכלל , התיק לא כבד בכלל , אבל החום … החום .. מעייף כל כך . לפתע פתאום נשקפת פסגה מושלגת .מראה השלג פועל עלי כבמטה קסם , מאושש אותי ומעודד את רוחי. במהרה אנחנו מתחילים עליה תלולה יותר , אבל שכרנו הוא ריבוי עצים , ובריזה קלה . אחרי שישה ימים של עליות ומורדות , נראה שאני כבר מתורגלת , ועולה יחסית בקלות . אפילו הנשימה כבר לא כבדה , ודי בעצירה רגעית כדי להסדיר דופק .
לקראת הצהריים אנחנו מגיעים אל חלקת יער ירוקה ומוצלת , כשבצידה עובר נחל קטן וצלול , ומשקיפה אל נוף אלפיני מרהיב . כאן אנחנו מתמקמים לארוחת צהריים נינוחה , שלאחריה כל אחד תופס לו פינה לשנת צהריים של ממש . לאחר השנ"ץ , קפה ושוקולד – ממשיכחים בעליה . בובו , המדריך מבטיח , שתוך שעתיים נהיה במחנה .
אני נהנית מהעליה – חזרנו אל הנוף האלפיני : מחטניים , פרחים , והנוף אל ההרים המושלגים נפתח . נפרדנו מהמדבר !
במהרה אנחנו רואים אל המחנה שלנו , על פיסת אחרו ירוקה בהרים . המחנה שלנו ממוקם בגובה 2780 מטר , כך שמובטח ילילה קריר . היום הזה בסגנון צרפתי – הליכה לא מהירה מדי , מנוחות , שנת צהריים – בהחלט מתאים לי . מחר בודאי יהיה עוד יום קשה .
