זמן הליכה : 8 שעות
עליה 600 מטר , ירידה 1200 מטר
מרחק 14 ק"מ
נצרכו 5 ליטר מים
אני מתעוררת מוקדם כהרגלי , ויושבת לצפות אל ההרים . הו ללא ספק המחנה במקום היפה ביותר שהיינו . אני אוהבת להיות ככה גבוה , עין בעין עם קו הפסגות .
ארוחת בוקר אחרונה והרי הפאן , ואנחנו יוצאים לדרך . היום חוצים את מעבר ההרים טובסאנג , בגובה כ 3300 מטר . העליה אומנם תלולה , אבל הדרך יחסית נוחה . אנחנו הולכים בתוך עשב ירוק , ונוף אלפיני. ככל שעולים גבוה יותר , כך ניתן לראות יותר ויותר מההרים המושלגים . מעלינו , לאט לאט מצטברים ענני נוצה דקים , גם היום יהיה חם , ועננים שיחפו מפני השמש הקופחת , מתקבלים בברכה .
אנחנו עושים את הדרך למעלה תוך פחות משלוש שעות , ללא ספק שבעה ימים של הליכה מתמדת , עשו את שלהם . אני חושבת על כך , כמה מהר התרגלתי לקצב החיים הזה , שכל כך מודע לטבע : השכמה עם אור , שינה עם חושך , הליכה קילומטרים על קילומטרים מודעת לתוואי הקרקע , למזג האויר , לריחות , לצל וחום השמש .
הנוף הנשקף מלמעלה מרהיב , שוב שלוגיות מכסות הרים משוננים , וכלפי מטה , מרבדים ירוקים , וכל גווני החום על צלעות ההרים . פס שחור ישר ומדוייק עובר על מדרון ההר , זהו פס של פחם , שהכפריים נוהגים לבוא ולאסוף ממנו שישמש לבערה .
כמה צעדים לאורך הפס , ונגלה לנו אגם "מרגזור" , האגם השישי מבין שבעת האגמים . עין כחולה מציצה עלינו , מוקפת בירוק העשב , ובהרים המנומרים בצל . האגם גדול , אומר המדריך , תתפלאו כמה .
מכאן מתחילה הירידה האחרונה שלנו לטרק הזה , ירידה של כ1200 מטר אל אגם מרגזור . אני לוקחת נשימה עמוקה – ירידות לא חביבות עלי – אומרת לעצמי שזהו מאמץ אחרון שנדרש ממני ומתחילה לרדת . העליה מתגלה פחות קשה ממה שחשבתי, השבילים יחסית נוחים , ו"הסרפנטינות "שאנחנו עושים מקילים על הירידה , גם לאחר למעלה מחצי שעה הברכיים ושרירי הרגליים עדיין לא כואבות . דוקא עכשיו , כסופסוף בניתי כושר , ואני כשירה לטרק המאתגר הזה , הטרק נגמר!
אנחנו עוברים בדרכנו למטה, בין כפר קטן למישנהו . הבתים כאן בנויים אבן , ונראים כישובי קבע , אבל מסביב לבתים אין גינות ירק, לכן ככל הנראה הם מחנות של קבע . בכולם כמעט ולא רואים גברים .
אנחנו עוברים ליד צביר בתים שתושביו עסוקים באיסוף גללי פרות ויבושם לקראת החורף . כל משטח אפשרי מכוסה ב"לבנות" גללים המתיבשים השמש. הילדים מתרוצצים סביבנו . בעוד שהמחנות בהרים נמצאים באחו מוריקים , ומוקפים עצים או לפחות שיחים , כאן הכפרים בנויים באיזורים צחיחים . תוצאנ של רעית יתר ? או סתם בחירת מקום אומללה ? למראה הכפרים האלה בהחלט ניתן להבין את הנודים באשר הם , שהוכרחו לשבת בישובי קבע , מקוננים על כי אבדו להם הטבע והמרחבים . בפאתי כפר כזה , ליד המעיין , אנחנו עוצרים קצת לנוח .
אנחנו סוטים קצת מהמסלול הראשי והולכים למשך זמן מה על קו רוחב אחד , כדי לעבור ולהביט באגם השביעי – חזורצ'שמה , שאליו לא ניתן להגיע ברכב. במהרה מתגלה אלינו האגם , ומימיו ירוקים .
ככל שיורדים מתגלה לנו גודלו של אגם מרגזור , ומתגלים פרטים רבים יותר , ומהכפרים שבסיסבתו .כפר שנראה כאילו מסתתר בין שני הרים , בתיו דבוקים למדרון , מזכיר לי את המנזרים במדבר יהודה . כפר אחר שיורד ממש אל האגם , מבין בתיו עולים צמרות של עצי לבנה , וטובל בירק נראה כמו כפר נופש . לא , אין זה כפר נופש , מעמיד אותי המדריך על טעותי , ואפילו אין בו אפילו homestay אחד . גגות כחולים או לבנים , העשוים חומרים מודרניים , מעידים על עושרם היחסי של בעליהם . הם לא יצטרכו לתקן את טיח הגג או לדאוג לו בחורף . מלבד גגות אלאה, הזמן כאן עצר מלכת , ונראה כמעט לא יאומן איך המשאב התיירותי המדהים הזה לא מנוצל . וזה מה שכל כך כיף כאן בטאג'יקיסטאן , שהכל כל כך אוטנטי וחף מחנויות מזכרות , מלכודות תיירים , והמונים .
את ארוחת הצהריים שלנו אנחנו עושים באמצע הדרך , במקום בו ניתן להשקיף לשני האגמים . בעודנו נחים , אני עוקבת בעיני אחרי משפחה שעולה במעלה שביל מתפתל בהר הסמוך . האם נושאת תינוק בידיה , בנה האחד הולך לפניה , תומך ומסייע לאחיו או אחותו הקטנים ממנו , בנה הגדול רכוב על חמור , העמוס בציוד . לאט הולכים הם , מדי פעם מעיף הנער על החמור מבט סקרן לכיונינו . לאט הולכים , ניכר כי העליה לא קלה , ולאחר כמה פיתולים עוצרים על אבן גדולה לנוח . נחים קצת וממשיכים .
אי אפשר שלא להשוות בין חיי הילדים כאן בכפרים בטאג'יקיסטאן , לבין חיי הילדים שלי וחבריהם בארץ . הדברים שאצלינו הם בסיסיים , מובנים מעליהם : מים זורמים , חשמל , קורת גג שאינה דולפת , נגישות של שירותי רפואה – כאן הם בבחינת מותרות לא קיימים . אומנם טאג'יקיסטאן מתגאה (ובצדק ) ב99% יודעי קרוא וכתוב מגיל 15 , אבל לעיתים תכופות ילדים נאלצים להפסיד שנת לימודים או יותר , עקב מצב כלכלי . כיתות הלימוד שלנו , על אף צפיפותם , עם נמגישות לאינטרנט , ספרים צבעוניים , דפי עבודה , מגוון עזרי לימוד – הרבה מעבר ליכולות של המדינה הזאת . בעוד ילדינו "מוגנים " בסיבות מבוקרות : גן שעשועים עומד בתקן , משחקיות ממוזגות , בריכה , קניו ממוזג , או סתם ככה בבית הממוזג מול המחשב . הילדים האלה כאן עסוקים בתרומה לכלכלת המשפחה , עזרה בבית , שמירה על האחיםהקטנים , הבאת מים מהנחל , הכנת מזון , טיפול בעלי החים . הטבע כולו הוא מגרש המשחקים שלהם. למי יש ילדות יותר מאושרת ? התשובה היא לאו דוקא חד משמעית . ילדי הכפרים , תלמידים בבית הספר של החיים, ללא ספק בעלי תושיה רבה יותר , יכולת הסתדרות , ובעלי כושר גופני רב יותר . הם ודאי מפונקים פחות , בררניים, פחות , ממושמעים יותר – כי זה מה שנדרש פה כדי לשרוד . אני בהחלט אסירת תודה , שהתמזל מזלי לגדל את ילדי האחד מעשרים המדינות המפותחות בעולם , ובהחלט ברור שסט הכישורים הנדרש מילדי כדי לחיות ברוחה הוא שונה לחלוטין . ובכל זאת הייתי שמחה , אם היינו משכילים כחברה לשמור את הטוב מהחיים של פעם .
את חלקו האחרון של הדרך אנחנו עושים במהירות רבה ותוך פחות משעה אנחנו מוצאים את עצמינו באותו כפר , שראינו מלמעלה , ואנחנו הולכים בנחת לכיוון נקודת המפגש בסימטאותיו .הכפר גדול , ושוקק חיים , ובואנו מיד מוציא את התושבים לרחוב , או לפחות להציץ בחלון .
ליד בתים רבים ישנם תנורים בצורת קרמבו המשמשים לאפית לחם .לצערי לא ראיתי איך נאפה בו לחם אבל המדריך הסביר שאת חומר הבערה שמים בתוך התנור ,ואת הבצק שרודד למעין פיתה מדביקים על הפנים בעזרת כריות ששומרות על הידיים בפני מגע עם התנור הלוהט . הלחם יוצא בצורת קערה .
הכפר אומנם גדול , אבל רחובותיו הם אינם אלה רחובות עפר צרים , במיוחד אם מנסה לעבור בהם משאית .
והגשרים הם גשרי בולי עץ , שאינם נראים יציבים במיוחד , ואכן מתגלים ככאלה , כשהקבוצה נעמדת לצילום קבוצתי על הגשר , קורה אחת לא עומדת בעומס , ובצחוק גדול כולם נופלים למים . הנהר כאן למזלינו רדוד…
זמן קצר לאחר הגעתינו , מגיעים הג'יפים לאסוף אותנו , בדרכנו אל מקום הלינה שלנו .תם הטרק , וכעת מתחיל המסע בחזרה לעיר הבירה , דושנבה — ועל כך ברשומה הבאה.
