העיירה ליגטנה שוכנת בלב ליבו של פארק גאויה בלטביה. זוהי עיירה בטעם של פעם. במרכז העיירה אגם וסביבו פארק קטן לרווחת התושבים. סב ונכדיו התמקמו על ספסל והם מאכילים בלחם את ברבורי האגם. חבורת צעירים התמקמה על הדשא: האחד מנמנם, השני קורא בספר והשאר מפטפטים. זוג מבוגר מטייל לאורך השביל המקיף את האגם, שבמרכזו מזרקה קטנה. במרכז העיר וגם ברחובות הקטנים בתי עץ קטנים. בחלונותיהם וילונות נאים, ובגינתם משתוללת הפריחה. כמה שקט, רגוע ופסטורלי כאן.
אבל דווקא עיירה שקטה ופסטורלית זו היא מקום מצויין ללמוד על המהפכה התעשייתית, ועל השינויים שהביאה איתה לעולם. המהפכה התעשיתית היא השם הכולל שניתן לשינויים, אקולוגיים, כלכליים, טכנולוגיים וחברתיים שבחלו באמצע המאה ה18 תחילה באנגליה ואחר כך בשאר מדינות אירופה וארה"ב. בזכות המצאת מנוע הקיטור הביאה המהפכה מיכון לייצור החקלאי והתעשייתי, איפשרה את שינועם של סחורות ואנשים, ואת העלאת רמת החיים ותוחלת החיים. המפעלים התעשייתים הממוכנים הלכו והתפשטו באירופה. כמו היום גם אז בעלי המפעלים חיפשו כוח עבודה זול וטוב .
המהפכה התעשיתית הגיעה לליגטנה בדמותו של מפעל ליצור ניר. העיירה נבחרה בזכות מיקומה על הנהר, דרכי הגישה הנוחים אליה וכוח העבודה הזול שאפשר היה לגייס כאן. בסיור שאנחנו עורכים בעיירה אני מרגישה קצת כאילו נסעתי בזמן. אמנם הטכנולוגיה של אז עומדת חלודה ובהריסותיה, אבל אפשר בקלות לדמיין את העירה הזאת שוקקת חיים, בזכות הפועלים במפעל הנייר.
העיירה הוזכרה במסמכים כבר מהמאה ה17 בתקופה שהאיזור היה בשליטת שוודיה וכונתה ליבוניה השוודית, אבל פריחתה וגדילתה החלה עם בנית מפעל נייר בתחילת המאה ה19. תחילתן של מפעל הנייר היה פרי יוזמתם של שני תעשיינים מריגה. הם קנו ליד הנהר חלקת אדמה, והקימו עליו מפעל קטן. במפעל עבדו 15 פועלים תחת פיקוחו של המאסטר, בעל הידע והמומחיות ביצור הנייר. אע"פ שהעיירה יושבת בליבו של איזור מיוער, ב50 שנים הראשונות לקיומו של המפעל יוצר הנייר מסחבות ובדים ישנים. שיטת היצור דומה ליצור נייר מעץ. הבדים קוצצו לחתיכות קטנטנות והורתחו בדוודים, העיסה סוננה, והוכנסה לתבניות רשת. המים נוקזו מתוך העיסה בתבנית, הוהושארה להתיבש עד ושהפכה לניר.
מהתחלה צנועה זו גדל מפעל גדול ומשגשג. המפעל הורחב ונבנו עוד מבנים. הוכנסו חידושים לאותה תקופה כגון שימוש בכימיקלים ביצור. כשגדל הביקוש לניר עברו להשתמש בעץ כחומר גלם לנייר. עם השנים המפעל החליף בעלים. זה היה המפעל הגדול ביותר בבלטיות, והניר שיצרו נחשב איכותי במיוחד. הניר זכה במספר פרסים ותעודות הוקרה בתערוכות בסנט פטרסבורג. בניר המשובח שלהם השתמשו למסמכים ממשלתיים, והמפעל קיבל אישור להציג על הניר את סמל המלוכה. מלבד תקופות קצרות במלחמות העולם בהן נפסק הייצור, המפעל ייצר נייר ברצף עד תחילת המאה ה21, ורק לאחרונה סגר את שעריו.
סביב למפעל הנייר התפתחה העיירה בה חיו עובדי המפעל. התופעה של כפרים, עיירות ואפילו ערים שלמות סביב למפעלים תעשייתים החלו עם המהפכה התעשייתית. המהפכה הביאה עימה תמורות גדולות במבנה החברה באירופה. טרם המהפכה המבנה החברתי המסורתי כלל את האיכרים , אנשי הדת והאצילים. מרבית האוכלוסיה היו האיכרים שחיו בכפרים בבתים קטנים עם בעלי החיים שלהם ועיבדו את אדמתו של האציל. המהפכה התעשיתית הביאה להתפתחות מעמד חדש שהלך ודחק את מעמד אנשי הדת, המעמד הבורגני שכלל סוחרים ובעלי מפעלים. ואילו האיכרים נטשו את אדמות האצילים ונהרו אל העיר, והפכו למעמד הפועלים.
הכפר נודע בארכיטקטורת בתי העץ היחודית שלו. הבתים נבנו במאה ה19 כמגורים לעובדים. שורה טורית של בתים דו קומתיים. בקומה התחתונה חיו משפחות עם ילדיהם. בקומה העליונה חיו רווקים ורווקות עם הפרדה בין שני המינים. לכל בית היתה חלקה קטנה בה יכלו לגדל ירקות למחיתם. השירותים היו ציבוריים. צריף קטן שנבנה בקצה של שורת בתים. גם המכבסה היתה במבנה משותף.
צרוף המילים המהפכה התעשייתית מעלה בי סצנות צ'אלס-דיקנסיות על עיירות הסובבות מפעלים, שמארובותיהם עולה עשן. אני חושבת על אולמות מלאים במכונות ואנשים שמתפעלים אותם שעות, כפופי צוואר וגב. בסוף יום העבודה חוזרים הפועלים לבתיהם, ובכיסם שכר עמל יומם מטבעות בודדים. שורות שורות סדורים בתיהם העלובים של הפועלים קשיי היום. יש מי שהולך הישר אל משפחתו: אישה קשת יום ועדת זאטוטים, שמי מהם שישרוד את מחלות הילדות יתבגר ויעבוד אף הוא במפעל. אחרים הולכים הישר לפאב השכונתי, לטבע את יגונם בכוס המשקה. בסביבה הירוקה, הנעימה והפורחת שבה אנחנו נמצאים המחשבות האלה נראות מאוד סוריאליסטיות. אבל גם היום באירופה ובארה"ב פרנסתם של עיירות שלמות תלויה במפעל סביבו היא בנויה. גם כיום אפשר למצוא משפחות בהן אבות ,בנים ונכדים חיים בעיירה אחת ומתפרנסים מאותו מפעל. על היאוש, על המלכוד ועל האדישות שמשתלטת עם השנים מספר ברוס ספרינסטין בשירו "הנהר" המבוסס על סיפור חייהם של אחותו וגיסו. בפינלנד עיר שלמה, הפכה למובטלת כשחברת נוקיה פשטה את הרגל. שמה של העיר הוא כשם המפעל. גם בישראל הוקמו עיירות פיצוח וערים סביב למפעלים : דימונה ומפעלי ים המלח, קרית אתא ומפעל הטקסטיל אתא, ונשר הסמוכה למפעל הבטון נשר. בסוף שנות ה90 של המאה הקודמת ובתחילת שנות האלפיים, כשעלות העבודה בארץ היתה יקרה מדי ומפעלים רבים נסגרו, עיירות שלמות הפכו למובטלות. הועברו אפילו ב"סיליקון ואדי" הישראלי, רבים יודו שהם חיים בכלוב של זהב, חוששים שאחרי גיל 40 כבר לא ימצאו עבודה…
תנאי החיים של הפועלים היו במידה רבה תלויים ברצונו של בעל המפעל. בעלי המפעל בליגנטנה כך מספרת לנו המדריכה, השקיעו ברווחת הפועלים. בנוסף לדיור שניתן לפועלים ולמשפחותיהם נבנו בכפר גם מסודות ציבוריים: בית ספר, מרפאה ובית יולדות. בית היולדות הוקם סמוך לשערי המפעל , כדי שהאבות הטריים יוכלו לבקר את נשותיהן ואת בתינוקות בהפסקות בעבודה. באותה תקופה האבות כמובן לא נכחו בלידה, אבל בית היולדות מצא דרך פרקטית לבשר על לידה בין כותליו. שכנולד תינוק, הונף דגל על גג בית היולדות.
הילדים מרימים גבה כשהמדריכה שלנו מספרת על כך שתנאים אלה נחשבו מאוד טובים, ואנשים רצו בזכותם לבוא ולעבוד במפעל. מגורים נוחים, ביתי ספר, מרכזים קהילתיים הם דברים מובנים מעליהם בימינו. הרעיון מתבהר ברגע שאני עושה הקבלה לתנאי העבודה בהייטק כיום. אלה הם המקבילה ההיסטורית לאופציות, המניות ,המשרד המעוצב שהיום חברות ההיטק מציעות לעובדיהם ומשתמשות בהן כדי למשוך אליהם עובדים חדשים. יבוא יום אני מקווה ותנאים אלה יהיו מובנים מאליהם בכל סביבת עבודה, ולא רק בהיטק.
מדרגות עץ מובילות אותנו אל "גבעת בית הספר" ממנה נשקפת תצפית מצויינת אל המפעל. ליגטנה שוכנת למעשה על 6 גבעות הסובבות את המפעל. על כל גבעה הוקמה שכונה. בתי הספר כפי שאנחנו מכירים אותם היום, אף הם תוצאה של המהפכה התעשייתית. בעוד שלפניה ילדים עבדו במשק הבית ובשדות, ובתחילת המהפכה אף עבדו שעות במפעלים, עם העליה ברמת החיים החלו הורים לשלוח את ילדיהם לבתי הספר. כיום יש הטוענים כנגד בתי הספר שהוא "פס ייצור " לציונים ואינו מכין את הילדים לדרישות עולם התעסוקה המודרני, אבל בזמנו הוא היה בשורת ההשכלה לעם. טרם המהפכה ההשכלה היתה נחלת האצילים והמעמדות הגבוהים. בית הספר בליגטנה החל דרכו ככיתה אחת. לכיתה היה צמוד ביתו של המורה. במשך גדל לשתי כיתות ושימש את ילדי העיירה עד לתחילת שנות האלפיים.
דווקא העובדה שבכיתה אחת למדו ילדים מגילים שונים לא נשמעת לילדים מפתיעה. בבית הספר היסודי בו הם למדו ילדים לומדים בכיתות תלת גילאיות. נראה שיש רעיונות שעושים קאם-בק.
עוד פן פרקטי של הכפר הופך עכשיו לאתר תיירותי – מערות אבן החול הפזורות בשטחה. האיזור כולו הוא איזור אבן חול רכה, שקל לחצוב בה. תושבי הכפר ידעו לנצל עובדה זאת לשימושיהם. הם בנו מערות ששימשו אותם כמקרר טבעי. במצוקי הגבעות השונות אפשר למצוא מערות, שחלקן משמשות את התושבים עד היום. בחלקן מתחילים מיזמים תיירותיים קטנים.
את הטיול שלנו אנחנו מסיימים בבית העם. זהו בניין של לבנים אדומות שנבנה אף הוא על ידי בעלי המפעל לרווחת הפועלים. על הלבנים האדומות מטפס, ולפניו גן קטן. בקלות אפשר להתבלבל ולחשוב שאנחנו באנגליה. בית העם משמש גם את תושבי הכפר כיום, יש בו ספריה ואולם יפהפה לקונצרטים והצגות.
המאה ה19 היתה גם מאה של תחילת הלאומיות, ורוחות הלאומיות הגיעו גם ללטביה. תקרות האולמות מקושטים במוטיביים לטביים עממיים, ועל הקירות ציורים מסיפורי העם, האגדות וההיסטריה הלטבית. נושא הלאומיות חוזר להיות רלונטי כיום בלטביה, אבל על כך בפוסט אחר.
במרתף בית העם מסעדה קטנה. שולחנות עץ עומדים בחצר ומהם ניתן להשקיף אל הנהר. המדריכה שלנו ממליצה על המקום, ואנחנו בוחרים לאכול בו את ארוחת הצהריים. התפריטים כתובים רק בלטבית, אך הבחור הצעיר שעל הקופה דובר אנגלית ומסייע לנו בבחירה. האוכל לטבי ביתי – ואריציות על שניצל , סלט כרוב ותפוחי אדמה. בשולחנות סביבנו יושבים תושבים מקומיים. אם ובנה שעצרו לאכול ארוחת צהריים. ילדים עם ילקוטים. משפחה. הכל מתנהל ברוגע ובמנוחות. האוכל שלנו מגיע והוא טעים מאוד. אנחנו שותים בירה מקומית, ונהנים מהשקט. בטעם של פעם.
ליגטנה – מידע שימושי
סיור בעיירה
לשכת המידע התיירותית המקומית מספקת מידע ומפות לסיור עצמאי בעיירה. במקומות בעלי העניין מותקנים שלטי הסבר באנגלית.
אנחנו בחרנו לעשות סיור מודרך פרטי שהוזמן דרך לשכת המידע, כיוון שחשבנו שמדריכה תצליח לעניין את המתבגרים יותר מאשר סיור עצמאי. ואכן כך היה. גם אתגר ההקשבה והדיבור באנגלית עשה את שלו. המתבגרים אכן גילו עניין, שאלו שאלות על החיים בלטביה ועל האיזור, ונהלו גם שיחת חולין עם המדריכה.
רעבים ?
בליגטנה ישנו מבחר מצומצם של בתי קפה ומסעדות. ואפשר כמובן פשוט לעשות פקניק על הדשא.
ליגטנה- מקלט לחיות בר
במרחק נסיעה קצר מהעיירה בתוך היער ישנו מקלט לחיות בר. במקלט נמצאים בעלי חיים שמסיבות שונות אינם יכולים להסתדר בטבע. זהו אינו גן חיות, וגם כמקלט בעלי חיים הוא בעל גישה יחודית. המקלט נמצא ביער טבעי ומתפרש על שטח גדול. ביער ישנם מסלולי הליכה, עמדות תצפית וגם מתחמי בעלי חיים שמפוזרים בין לבין. מגוון המינים כולל מכרסמים קטנים,דורסים, איילים, חתול פרא, שועלים, חזירי בר ועוד.
בילינו במקום למעלה משעתיים מאוד מהנות. הגענו בשעת בוקר מוקדמת ממש עם פתיחת האתר בזמן שבעלי החיות הואכלו והיו פעילים. הושקעה מחשבה רבה בתכנון השבילים, ומשטחי הצפיה אל בעלי החיים.
במתחם ישנו גם גן שעשעוים מקסים מבולי עץ, ואפשר לעשות פקניק.
ליגטנה – עוד בסביבה
במרחק קצר מהעיירה נמצא המקלט האטומי היחיד שנשאר בלטביה. על הסיור בו שהרגיש קצת כמו ביקור בסרט ריגול ניתן לקרוא בפוסט הבא.
העיירה סיגולדה מציעה אטרקציות כגון פארק חבלים, לצד סיור גוע בפארק פסלים ובטירה תקופתית , על כך ועל חווית הסאונה הראשונה שלנו בפוסט המוקדש לה.