צעירים באוזבקיסטן: מילניאלס על דרך המשי

שלט "איי לאב טשקנט" מפרחי פלסטיק בגווני הפסטל מקדם את פנינו ביציאה מאולם הכנסים, בו נערך יריד התיירות של טשקנט. על הדשא סביבו יושבות צעירות בתלבושות ההופעות שלהם: שמלות צבעוניות עטורות נצנצים וחרוזים. הן מאופרות באיפור כבד. רגע לפני, הן חוללו על במות הכנס ריקוד מסורתי. עכשיו הן מתרגעות: מפטפטות, מציצות במכשיר הנייד שלהן, ומאזינות למוסיקה האלקטרונית המתנגנת מעמדת הדי.ג'י. הסמוכה.  ממש עכשיו הסתימה הופעת פלאש-מוב. המשתתפים וקהל הצעירים עדיין ממשיכים לרקוד לצלילי המוסיקה הקצבית. בסמוך עמדת קידום המכירות של האופנועים מושכת קהל רב, ברובו צעירים , לבושים עדיין במדי האוניברסיטה שלהם. האופנועים האלה  יקרים מכדי שהצעירים יוכלו לרכוש לעצמם כזה, אבל היום אפשר לקחת אופנוע לסיבוב. צעיר וצעירה מתישבים על האופנוע, מתניעים ברעש מנועים, ונעלמים עוד לפני שאני מספיקה לצלם אותם. מסורת וקדמה, ישן וחדש, עבר ועתיד, מזרח ומערב – כל אחד מצירופי המלים האלה יכל להיות כותרת לסצנה הזו. כל אחד מהצירופים האלה מתאר גם את הכוחות הפועלים על צעירים באוזבקיסטן.

מי הם הצעירים של אוזבקיסטן ? מה השאיפות שלהם? מי הם גיבורי התרבות שלהם ? מה האתגרים העומדים בפני המדינה הצעירה? שאלות אלה ליוו אותי לאורך כל הביקור. לשמחתי מלווה הנסיעה שלנו, ושלושה אנשי תקשורת משפיעים, נענו לבקשתי להתראיין. את סיפוריהם – חלקים בפסיפס המילניאלס של אוזבקיסטן  – אני מביאה כאן. כדי שלא תצאו מהפוסט בידיים ריקות אסיים בהמלצותיהם על אתרים בטשקנט.

צעירים באוזבקיסטן – המרואיינים שלי

הרשו לי בבקשה להציג תחילה את המרואיינים שלי

טימור מרזייב , בן 30, עובד במועצת המדינה לקידום התיירות. הוא עזב את משרדו בלשכתו של שר התיירות האוזבקי לטובת ליווי הקבוצה שלנו במשך שבוע. בתפקידו הקודם הוא היה אמון על קשרי המדיה של משרד החוץ.  במבט ראשון חזותו אומרת רישמיות: גבוה, ממשוקף, מסורק ומגולח למשעי, לובש חליפה מוקפדת. אבל בלחיצת ידו ובחיוכו – לבביות וחמימות. תוך זמן קצר הוא עומד על קנקננו ומשחרר את חוש ההומור שלו. בעת נסיעת הרכבת הארוכה מבוכרה לטשקנט אני מצליחה לשכנע אותו לספר לי על עצמו.

עם קטיה יש לי קליק מידי. " יקטרינה מג'ידובה, עורכת מגזין תיירות "  היא מציגה את עצמה באופן רישמי , לוחצת את ידי בחמימות "אבל תקראי לי קטיה" היא מחייכת. מיד אנחנו שוקעות בשיחה. לאחר שבוע ימים באוזבקיסטן הרוסית שלי משופשפת היטב, ואני שמחה על כך. השפה שלה כל כך יפה ואני נהנית לשוחח איתה ברוסית. לכתיבה עיתונאית היא הגיעה במקרה. קטיה בת 40 , עורכת במגזין tourizmolami .

אם ניקיטה מקרנקו היה חי בתקופת הרנסנס בוודאי היו מכנים אותו איש אשכולות. הוא בן 30 ,מוסיקאי, בלוגר,  עיתונאי שכותב ל gazeta.uz, הוא מפיק תוכניות טלויזיה, והוא עובד כמוסיקאי וכמלחין בהפקות בתיאטרון אילחם

ערוץ המדיה של אומיד גופרוב, בן 28 ,  בפייסבוק ובטלגרם נקרא בפשטות טרול. זה בעצם תפקידו: לקרוא תיגר על הממסד, על הקונבנציונלי, להעלות שאלות, להקשות קושיות.  בבלוג האישי שלו ובערוץ היוטיוב מתגלה צעיר לבבי, שכותב ברהיטות ונהנה ממה שהחיים מזמנים לפניו, אך לא חוסך ביקורתו על מה שדרוש תיקון.

באולם הכנסים הגדול נערכת תצוגת אפנה. על המסלול צועדות דוגמניות לבושות במיטב בגדיהם של המעצבים באוזבקיסטן. הבגדים יצירתיים ואלגנטיים, הבדים עשירים ואיכותיים, אבל פניהן של הדוגמניות גונבות את ההצגה. תווי פניה של כל אחת ומהדוגמניות כל כך שונים מחברותיה. האחת מלוכסנת עיניים וחלקת שיער. שניה עגולת עיניים ותלתלים. שלישית בהירת שיער ועיניים. גוון עורה של הרביעית כשל קפה בחלב. היא ניחנה בעצמות לחיים גבוהות ואף דק ונישרי מעט שמיד מעלה בעיני רוחי את דמותה של קליאופטרה. השוני במראה פניהן של הדוגמניות הוא בעיני ה- DNA  של אוזבקיסטן. מיקומה הגיאוגרפי הביא אליה במשך ההיסטוריה כובשים וסוחרים מאיזורים שונים של העולם. תרבות הנוודים בהרי מרכז אסיה לצד יושבי הקבע של העמקים הפוריים, שיצרו שני הנהרות הגדולים באיזור יצרו עירוב – איזון באוכלוסיה. מאורעות ההיסטוריה המודרנית הביאו איתם גל חדש של מעברי אוכלוסיה: כיבוש האיזור בידי רוסיה הצארית, ישוב מחדש בתקופה הסוביטית, פליטים בעת מלחמת העולם השניה, ואפילו אזרחי ברה"מ שבאו לעזור בשיקום טשקנט בעת רעידת האדמה הגדולה. כל אחד מהם הותיר את חותמו במגוון האנושי היפהפה במדינה הזאת.

איך משפחתכם הגיעה לאוזבקיסטן ? 

אומיד נולד בבוכרה. " למיטב ידיעתי אבותי חיו כאן מאז ומעולם. יש מי שיאמר שאני 100% אוזבקי, אבל לדעתי אין דבר כזה. כולם מעורבים, במיוחד באוזבקיסטן." אומר אומיד ומחדד את תפישת עולמו " הייתי אומר שאני אוזבקיסטני כבר כמה דורות, אבל אני מעדיף להיות אזרח העולם."

ניקיטה הוא בן למשפחה של קוזקים בהרי הקווקז. התיעוש של ברה"מ הביא את סבו וסבתו לבוכרה, יחד עם מסילת הברזל החדשה. הם עבדו בבנית מסילות הברזל. רעידת האדמה של טשקנט ב1966 הביאה את סבו ומשפחתו לטשקנט לעזור בשיקום העיר, ובה הם נשארו. ניקיטה נולד בטשקנט.

שמה המלא של קטיה – יקטרינה – מפתיע. יקטרינה הוא שם בעל צליל כל כך רוסי, נושא הדים מברה"מ. בברה"מ נהוג היה לבחור לבוגרי האוניברסיטה את מקום עבודתם ומגוריהם לפי הצרכים של המדינה. כך גם  סבתה נשלחה לטשקנט מסט. פטרסבורג (אז לנינגרד) עם סיום לימודי הרפואה שלה. סבה הגיע מרוסיה באופן דומה. היא נולדה בטשקנט.

טימור נולד בכפר קטן בעמק פרגנה, זהו אחד העמקים הפוריים ביותר במרכז אסיה והאיזור המיושב ביותר באוזבקיסטן. סבתו האהובה, הוריו ואחותו עדיין חיים שם, אם כי הדברים מאוד השתנו מאז ילדותו.

די בסיבוב קצר במרכזה של טשקנט כדי לשים לב שהעיר מלאה צעירים. ברחובות, ליד בניני המשרדים, בתחנות האוטובוס, בשוק ובמשרדים.  בסיור ברכבת התחתית של טשקנט נקרית לפני ההזדמנות להתבונן בהם. קבוצות קבוצות הם עומדים בתור לקופה. הצעירים לבושים במכנסים כהות ובחולצה לבנה מגוהצת. הבנות בחצאית וחולצה. בידיהם אוחזים תיקי בית ספר בטעם של פעם.   הם משלשלים את הז'טון שרכשו בקופה לאוטומאט בכניסה.  שניים-שניים הם לוקחים את המדרגות הנעות מטה, אל הרכבת התחתית.  הרכבת נכנסת לתחנה. דלתותיה נפתחות . תחילה יוצאים, אחר כך נכנסים.  הקרון עמוס בצעירים. רובם מחברים בצורה כזאת או אחרת לנייד שבידם. הדלת עוד לא מספיקה להכנס מאחורי , ושני הצעירים במושב שלידי קמים ומפנים לנו מקום לשבת . פסי הכסף בשערי לא משאירים להם שום ספק. אני מודה ומתישבת. הצעירים עומדים , משפרים תנוחתם , וחוזרים לעיסוקם  – מכשיר הנייד שלהם

אוזבקיסטן היא מדינה צעירה. כשישים אחוז מתושבי המדינה הם מתחת לגיל 40 על פי הסטטיסטיקה. זו תוצאה של "בייבי בום" בשנים שלאחר קבלת העצמאות. חיפוש מידע ברשת מעלה מגוון תוכניות והצהרות כוונות של ממשלת אוזבקיסטן מוכוונות כלפי הצעירים במיוחד בשנים האחרונות. הצהרת הכוונות מדברת על יצירת מרחב מעצים לצמיחה של צעירים: שמירה על זכויותיהם, חינוך ומימוש פוטנציאל , עידוד מודעות עצמית וחינוך לדמוקרטיה, עידוד פעילות ספורטיבית והגשמת הפוטנציאל הגלום בכל אחד ואחד, יצירת מקומות תעסוקה, עדוד יוזמות ועסקים של צעירים ועוד. מעניין אותי לשמוע איך רואים המרואיינים שלי את הדברים.

מה האתגרים העומדים בפני צעירים באוזבקיסטן?

אומיד מציין שהאתגר העיקרי העומד בפני הצעירים באוזבקיסטן הוא פתיחות. צעירים רבים מדי מאוד שמרנים, והוא תולה את הסיבה לכך בחינוך. בתור בעל עסק הוא מרגיש שזה נהיה יותר ויותר קשה למצוא אנשי צוות טובים, אפילו למשימות פשוטות  – למשל הוא עדיין מחפש מנהל חשבונות. בעיה נוספת קשורה לשפה. אוזבקיסטן החליפה את הכתב מאותיות קיריליות לאותיות לטיניות עם קבלת עצמאותה, ועדיין מחצית מהאוכלוסיה מעדיפה את הכתב הקירילי.

ניקיטה חושב שהאתגר העיקרי הוא ליצור עבודות משתלמות לצעירים. צעירים רבים אינם מוצאים דרך להתשכר  משספיק והם עוזבים למדינות אחרות. ניקיטה חושב שאין מספיק אוניברסיטאות ורק לאחוז קטן מהצעירים יש סיכוי להגיע לתואר ראשון. אמנם מרבית צעירי אוזבקיסטן מסיימים את בית הספר התיכון  אבל רק כ10% ממשיכים ללימודים גבוהים. הצעירים באוזבקיסטן חיים תחת השפעת ההורים והמסורת .במצב כזה לא יכול להתפתח דור שיקח אחריות לעתידו. יש לעודד עצמאות ואחריות אישית בקרב הדור הצעיר!

קטיה רואה את השינויים שקרו בשערים שנים האחרונות בצורה חיובית. "הצעירים של היום יודעים מה הם רוצים. בעבר לא היתה כזו מודעות עצמית" היא מדגישה. הבעיה העקירית שהיא רואה היום בחברה היא ההסללה של האישה לכיוון של טיפול במשפחה.

טימור מספר על רפורמות שכבר מורגשות בשטח. לאחרונה שכרם של המורים והרופאים הועלה על מנת למשוך צעירים איכותיים למקצוע ולמנוע הגירה של מומחים.  

"אקסיוס מי , אר יו פרי ?"  אני מסיטה את מבטי משלושת המבנים המונומטליים של המדרסות ברגיסטן, סמרקנד . לפני שתי בנות הממתינות בבישנות לתשובתי. בידיהן מחברת ועפרונות. במסגרת שיעורי האנגלית שלהן הן נשלחו לשאול את התיירים מספר שאלות באנגלית. אני נענית לאתגר בשמחה. מהיכן אני ? בת כמה אני ?  ועוד כהנה שאלות המיועדות לתרגול אוצר מילים. אני עונה על כל שאלה, ממתינה שהתשובה תרשם ומאתגרת אותן באותה שאלה בדיוק. מדי פעם האחת לוחשת לשניה את תרגומה של מילה לא ברורה. הן מקסימות כל כך!  הן לבושות בתלבושת אחידה, חולצות מגוהצות , חצאיות ללא רבב, מסורקות בצמות. הן עונות בנימוס ובהשתדלות על כל שאלותי, מודות מקרב לב על כך ששוחתי איתן. רגע לפני שאנחנו נפרדות אני מבקשת לצלם אותן למזכרת. הן מסכימות ונעמדות בפוזת נעורים עדכנית ושובבה.

כשהיתה אוזבקיסטן חלק מברית המועצות שפת החובה בבתי הספר היתה רוסית. כיום התלמידים לומדים באוזבקית. רוסית עדיין נלמדת אבל משאבים רבים מופנים כלפי לימוד אנגלית. גם רפורמת הכתב היא חלק ממגמה זו. לימודי התיירות פופולריים ותופשים תאוצה בעידוד הממשלה, שפועלת לפיתוח תיירות תרבותית ודתית. מדיניות החוץ המחושבת שלה ושמירה על יחסים טובים עם המדינות השכנות מביאה אליה השקעות ותיירות גם מהמדינות המפותחות של אסיה. 

טימור עזב את כפר הולדתו בגיל 18 ועבר לטשקנט ללמוד במכון ללימודי המזרח בטשקנט. הוא הצטרף לתכנית חדשה אז, שעסקה באינדונזיה ומלזיה. לאחר שנת לימודים אחת הוא זכה במלגה ונסע ללמוד שנה באינדונזיה. הוא מספר בחיוך, שזו היתה השנה המשמעותית בחייו: השפה האינדונזית הפכה להיות שגורה בפיו, הוא ניצל את הזמן לקריאה מרובה, הוא למד בחברת סטודנטים זרים, והוא התבגר. לימודי התואר הראשון והשני שלו בתחום משמשים אותו היטב בעבודתו כיום. הוא יועץ לפיתוח התיירות ממלזיה ואינדונזיה.

בכל יום אנחנו נקלעים לסצנת צילומי חתונה. לא פלא, האתרים בהם אנחנו מבקרים הם תפאורה חלומית. הזוגות הנישאים צעירים מאוד. באוזבקיסטן המסורתית לא מקובל לגור כזוג ללא נישואין ועדיין נפוצים נישואי שידוך. החוק באוזבקיסטן מתיר נישואין לנשים החל מגיל 17 ולגברים מגיל 18. אומנם גיל הנישואין הממוצע הוא 23 -24 אבל לפי הסטטיסטיקה חמישית מהנשים נישאות בגיל צעיר מאוד, מתחת לגיל 20. כפי שאמרה קטיה נערות רבות הנישאות בתום לימודי התיכון נשארות בבית לטפל במשפחה ולא יוצאות ללמוד ולעבוד. אמנם ממוצע הלידות באוזבקיסטן עומד על פחות מ-2 ילדים למשפחה, וגיל האישה בעת לידה הראשונה הוא 23, אבל יש הבדלים ניכרים בין הכפר לעיר. בעוד שבעיר למשפחות יש ילד אחד או שנים, בכפר יהיו שלושה או ארבעה ילדים. 

אם קראתם את פוסט המסעדות שלי, אתם יודעים שאוכל תופס מקום מרכזי בתרבות המקומית. מבחינה מסורתית החתונה היא אחד האירועים המשמעותיים ביותר בחיי המשפחה. בעבר אירועי החתונה נמשכו מספר ימים. הם כללו טקסים שונים של החלפת מתנות, ארוחות גדולות ומרובות מוזמנים, שלעיתים הכניסו את המשפחה לחובות כבדים. כיום מרבית הכלות לבושות לבן, עטופות בענן של תחרה ומלמלה והחתנים ארוזים ומעונבים בחליפות. באופן מסורתי בגדי הזוג היו צבעוניים.  מדי פעם אנחנו זוכים לפגוש זוג, הלבוש בבגדים בהשראה מסורתית. לעיתים הצלמים ססגוניים לא פחות. 

מדינה צעירה על סיפה של תנופת פיתוח טומנת בחובה הרבה הזדמנויות לצעירים. לצד עבודה בתחום התיירות והמסחר, יש בוודאי הזדמנויות נוספות. המרואיינים שלי הם ללא ספק אנשי העולם החדש , ומתווים את הקריירה שלהם במו ידיהם.

הבלוג של אומיד עוסק בחיים ובבעיות היומיומיות של החיים באוזבקיסטן : תשתיות, חינוך, מסורת ועוד. לא סתם בחר לקרוא לבלוג שלו TROLL. אומיד החל את דרכו במדיה ביצירת ממים על מדגוון נושאים, כשראה שהפוסטים שלו להתענינות ולתהודה, הוא החליט להשתמש במדיה כדי להשפיע על החברה. בלוגינג באוזבקיסטן הוא משהו חדש ומאוד טרנדי. אין עדיין בלוגרים רבים באוזבקיסטן , והסיבה העיקרית לכך היא מהירות האינטרנט והעלות הגבוה של החיבור. אבל הבלוגרים באוזבקיסטן משפיעים. השלטונות בהחלט מגיבים ולעיתים קרובות משפרים את הבעיות שאומיד מצביע עליהם. הממשלה מבטיחה לשפר את האינטרנט , אומיד מציע לחכות לראות. 

קטיה הגיע לתחום העיתונות במקרה. חברה הציעה לה לנסות את מזלה ולהתקבל לעבודה כעורכת במגזין התיירות. למרות שבהשכלתה היא פסיכולוגית חינוכית, ואין לה בכשרה בתחומי התקשורת הרעיון לעבוד בקשורת קסם לה, והיא נגשה לרעיון. המראיינים התרשמו ממנה מאוד, אך כששמעו שאין לה נסיון בתחום הציעו לה אתגר. עליה ללמוד את התחום בעצמה במשך שבועיים, להתעמק בעיתונים ובמגזינים, להבין איך בנויות הכתבות והכותרות ולהפיק בעצמה מגזין של 80 עמודים. קטיה הסתערה על המשימה, אומנם לקח לה שלושה שבועות ויומיים , אבל היא "ספקה את הסחורה" והתקבלה לעבודה!

ניקיטה מעיד על עצמו שהוא מגיע לעסוק רק ב10% מהפרויקטים שהיה רוצה לעסוק בהם. "הדבר החשוב ביותר בשבילי הוא אמנות" מספר ניקיטה. הוא החל את דרכו כמוזיקאי במספר להקות מקומיות (“Tears of the Sun”, “Tupratikons” or “United Taklif Band” ). מזה 10 שנים הוא עובד כמוזיקאי, מלחין ומחזאי בתיאטרון אילחם. התיאטרון נוסד ב1974 כתיאטרון עצמאי עדו כשאוזבקיסטן היתה חלק מברה"מ. כיום הוא מצטיין בפתיחות שלו. דרך העבודה בתיאטרון הבין ניקיטה שהוא אוהב שילוב: מוסיקה, מחול, דרמה, תאורה. עם ההבנה הזו הוא החל לכתוב מחזות ביחד עם המלחין ובמאי ארטיום קים. כרגע הם עובדים על הפקת התיאטרון השלישית המשותפת שלהם בשם "מחר", שעוסקת בפחדים שלנו מהעתיד.

טימור הוא ללא ספק אדם ספיריטואלי. "ברור שהענינים מכוונים מלמעלה" הוא מסכם את השיחה בעניין הקריירה שלו. את הסיפור הוא מתבל לא אחת בציטוטים של פתגמים מסורתיים ששמע מפי סבתו האהובה. למשרד התיירות הוא הגיע בעקבות טיוטת ספר טיולים שכתב על אוזבקיסטן . בעבר היה צורך לקבל אישור ותיקונים מהמשרד הממשלתי הרלוונטי , לפני שאפשר לגשת להוצאה לאור. אנשי משרד התיירות התלהבו כל כך מהטיוטה שביקשו ממנו להצטרף. במשך 3 שנים הוא  עבד כאיש הקשר של המשרד לעיתונות: כתב ניוזלטר, הכין חומר לסיורי עיתונאים ונציגי טולויזיה וליוה אותם. כשהתחלף הנשיא ונושט התיירות קידם עדיפות, במיוחד תיירות דתית ממדינות איסלמיות באסיה, החל לעבוד כמומחה לאינדונזיה ומלזיה, בהתאם להכשרתו. וספר הטיולים ? ממתין שמישהו מלמעלה יכוון את שעתו.

צעירים באוזבקיסטן – מוזיקה, בילויים והמלצות

שבועיים לפני ביקורי מתקיים אירוע מוסיקה אלקטרונית באיזור ימת אראל. טכנו על דרך המשי ? אני מופתעת. במסגרת תערוכת מוזיקה אסורה במוזיאון תל אביב, צפיתי בסרטים על צעירים במדינות מוסלמיות המנגנים ועורכים אירועים כאלה במחתרת. ואילו כאן האירוע נערך בחסות הממשלה, במטרה להסב תשומת לב לאסון האקולוגי באיזור. האירוע משך אליו קהל גדול הן של צעירים מקומיים והן של תיירים. אני מנסה לגשש קצת אצל טימור, בנושא מועדונים בהם מנגנים מוסיקה אלקטרונית או אלטרנטיבית, אבל הוא מעדיף מוסיקה קלאסית עם זיקה למסורת. בהתלהבות הוא מספר על ביצוע מחודש של אופרה שנכתבה על ידי סולימן יודקוב, מלחין יהודי מאוזבקיסטן, הראשון שכתב אופרה באוזבקית. קטע האריה מאופרה שכתב מדגים עד כמה הקהל מתמוגג מיצירותיו.

אומיד מפנה את תשומת ליבי לאירועי מוסיקה קלאסית תחת כיפת השמים : OPENAIR .לדבריו מוסיקה היא חלק מהתרבות והאוזבקיסטנים אוהבים מוסיקה. יש להקות והרכבים רבים באוזבקיסטן, אבל מעטים הם היוצרים המצליחים.  להחביבים עליו הם   Sevara Nazarkhan  Sahar (Anvar Djuraev), Sabina Mustaeva. 

ניקיטה מספר שהצעירים אוהבים מוזיקת פופ וראפ מקומית וכמובן להיטים בינלאומיים. למרות בתי הספר המצויינים למוסיקה שיש בטשקנט, סצנת המוסיקה החדשנית המקומית חלשה מאוד בגלל מחסור בקהל ומחסור ביוצרים. המוזיקאים הטובים והמוכשרים מהגרים למדינות אחרים, כיוון שאינם מוצאים את עצמם באוזבקיסטן. 

בתי קפה? פאבים ?

מירעבאס בן 22 , המדריך שלנו בבוכרה, מספר שבתי קפה שכה נפוצים בעולם המערבי קשה למצוא כאן. האוזבקיסטנים אינם שותים קפה. גם לא הצעירים.? מירעבאס מסביר שתרבות בתי הקפה רק עכשיו מתחילה להכנס לאוזבקיסטן ומספר  על תרבות הבילויים של הצעירים בבוכרה. נדיר לראות צעירים משני המינים יוצאים לבלות ביחד. בדרך כלל חבורות של גברים צעירים ונשים צעירות מבלות בנפרד. הצעירים אוהבים לבלות בבתי תה שבהם אפשר לעשן נרגילה ובצידה כוס תה. הנשים הצעירות ילכו לאכול ביחד, לשתות משקאות קלים ותה. אין תרבות שתית אלכוהול בפאבים כמו במערב.

לדברי אומיד בטשקנט דווקא אפשר למצוא כמה פאבים ובארים מערבים מוצלחים. הפופולריים ביותר הם  "One More", "CMI", "The TIME" .

אומיד ממליץ מאוד לאכול במסעדות,שעליהם כתוב Milliy Taomlar , כלומר  "אוכל לאומי". יהיה טעים וזול – הוא מבטיח!  לחובבי טבע ממליץ על אגם צ'רבק שפופולרי מאוד על צעירים בקיץ.

מתברר, שניקיטה חובב וינטג'. הוא ממליץ על ינגיבוד – שוק פשפשים ענק בטשקנט שאפשר לקנות בוא הכל.

קטיה מפתיעה אותי בהמלצה על מרכז לרכיבה על סוסים הפתוח כל ימות השנה בזכות אולם רכיבה מקורה. בסופי שבוע כדאי ללכת לגן הבוטאני בטשקנט, אפשר לשכור אופניים כדי לרכב בשבילים שלו, להנות מקפה ועוגה בבית הקפה, ולהתבונן במבקרים. צעירים רבים באים לכאן בסופי שבוע. לבילוי ערב ממליצה קטיה על סטים באר – הוא באר בסגנון פאנק החביב על צעירים. יש בו אוכל מצויין, בירה טובה, להקות רוק מנגנות, האוירה קלילה ונעימה.

אני מפנה שאלה אחרונה, שמסקרנת אותי מאוד:  מה יודעים הצעירים של אוזבקיסטן על ישראל ?

באוזבקיסטן לרגע לא חששתי לומר שאני ישראלית. הישראלים כאן רצויים. האוזבקיסטנים גאים בהיסטוריה ארוכה של חיי שכנות טובים בין הקהילות המוסלמיות והיהודיות. לא אחת כשמגלה בן שיחי שאני מישראל, מספר לי על חברים שלו שעברו לישראל, או נוקב בשמות של מוסיקאים ואומנים יהודים יוצאי אוזבקיסטן.

אומיד מודה שהמחשבות שלו מאוד מושפעות ממה שהוא שומע בחדשות. הוא היה מאוד רוצה לבקר בישראל ובמיוחד בירושלים. הוא שמע שהאוכל בישראל מצויין!

לקטיה יש פינה חמה בלב ליהודים ולישראל. החברה הטובה ביותר של קטיה בבית הספר היתה נערה יהודיה. באחת הפעמים קטיה הצטרפה לחברתה לדיסקו שהתקיים במרכז היהודי אליו נהגה ללכת. באותו ערב קטיה פגשה את בעלה לעתיד. אמנם הוא אוזבקי אבל הוא היה שומר הלילה במרכז, והDJ בימי המסיבות לצעירים.

כשאומרים ישראלים ניקיטה מיד חושב על אנשים שלא פוחדים מעבודה קשה. זה מדהים שבניתם מדינה משגשגת בסביבה עוינת גם פוליטית וגם מדינית במשך 100 שנים.  ישראל היא מקור ידע מדהים לכל המדינות המתפתחות." האסוציאציות הבאות בתור יזמות ובטחון. ובתור אנקדוטה אני יכולה לספר לכם שניקיטה למד קצת עברית, כשהיה בן 13.

את טימור אני לא שואלת. בחור יסודי שכמוהו, בוודאי עשה תחקיר רציני על ישראל, ועל הישראלים. מדי פעם הוא שואל לפירושה של מילה שאנחנו אומרים. במהרה הוא מטבל את השיחה איתנו ב"נשמה", ו"כפרה " .

צעירים באוזבקיסטן ובמדינות אחרות בעולם

דנה לב  עובדת בשגרירות ישראל ברומניה וכתבה על מסיבה בשגרירות רומניה אליה הוזמנו אושיות מדיה מקומיים.

דרך נהדרת לחבר בין צעירים בין מדינות שונות היא משלחות נוער . למוזיקנט המשפחתי שלנו יצא להשתתף במשלחת נוער לגרמניה, ובכנס תזמורות ג'אז בקנטאקי.

בכורת הבית עבדה במחנה קיץ של הסוכנות בניו יורק, גילתה את אמריקה האמיתית.