טרק בשמורת אנפורנה יום 1 – מתרגלים מסע

היום הראשון של הטרק הוא יום של הכרות והסתגלות הדדית: לנופים, לאופן ההליכה, לחבורה שאני מטיילת איתה למנהלות. זהו יום שטומן בחובו טעימה מהנופים והמראות שלילוו אותה בחלקים הבאים של הדרך. על המסלול המלא  של הטרק והפניות לימים הבאים כשייפורסמו אפשר למצוא בפוסט המוקדש ללוגיסטיקה ולתובנות .

זמן הליכה: 4.5 שעות

נקודת התחלה: טאטופאני ( Tatopani ) גובה  1190מ'

נקודת סיום: סיקה (Sikha) – גובה 1940 מ'

מים :  3 ליטר

לבוש : חולצה קצרה וכובע נגד שמש – חובה.  חם בגבהים האלה.

תוואי הדרך הוא ברובו עליה במדרגות מסודרות או בדרכי ג'יפים. לאורך כל הדרך בתי תה וכפרים. אפשר למצא מים בדרך. חובה להשתמש בפילטר או בכדורי טיהור.

אני מתעוררת לקול קרקוש כלים, טפיפות צעדים, צעקות וקולות רמים. אלומות פנסים מרצדות בחצר הפנימית של הגסט-האוס מזכירות לי שהחשמל כאן הוא רק אופציה. מאיזור הכיורים עולים קולות כחכוח גרון ויריקות. חבורת הקוריאנים מטפסי ההרים מתארגנת ליציאה. שפתם חודרת לחדרי מבעד לוילונות. הברות קצרות ומקוטעות, מלוות בהרבה קריאו "איי" ו"אה". זו נשמעת לי שפה שבנויה כדי להעביר מסר ביעילות. ההתארגנות חייבת להיות זריזה. אני עוצמת את עיני ומדמיינת שזו חבורת סוחרים בדרך המשי. לאחר שעה קלה גם הציפורים מתחילות לצייץ. הלילה נגמר. שינה יש לקחת מתי שבאה.

האנגלים מעולם לא כבשו את פיסת הארץ הזאת. מפגש או שניים והם לא יכלו לה. העדיפו לבוא בטוב ולשתף פעולה. על המאורעות האלה עוד אספר בהמשך. אבל כבר מהיום הראשון בטרק  ברור שהאוכל האנגלי כבש כאן כל חלקה טובה : טוסט, דייסת קווקר, תה וחמאה. בהמשך החמאה תהפוך לגהי (חומאה מומסת ומלוחה מאוד ) ואחר כך תעלם בכלל.

יוצאים לדרך.

תחילה הדרך היא דרך ג'יפים מאובקת. הדרך משמשת את כולם  – משאיות, ג'יפים , אופנועים , מטיילים ומקומיים.  דרכים שכאלה כאן הן לוקסוס. הן יכולות להתקיים במקביל לתוואי של נהר. את הרכסים יש לחצות ברגל.

דרך העפר מובילה אותנו  למקום שנוכל לחצות את הנהר השוצף ורחב הידיים על גשר תלוי. זהו גשר אחד מתוך מערכת גשרים שהותקנה כאן בסיוע בינלאומי.  הגשרים מיועדים לשרת את האוכלוסיה המקומית. אנחנו הטיילים רק תופסים "טרמפ". בצידו השני של הנהר  –  כפר . אע"פ שנחבא בצל ההר  – שמש הבוקר עדיין נמוכה מכדי להאיר אותו  – הוא נראה מאיר פנים. מקדש קטן על גדת הנהר , גשר לכלי רכב ובתים קטנים וצבעוניים.

 

החברה נותנים קצב לאורך דרך העפר. תיק יום על הגב, מקלות הליכה, צעדים גדולים, פניהם  מוכוונות אל המסלול שעלינו לטפס. ואני ? תשומת ליבי מתפזרת. אני רוצה לצלם את הכפר מזויות שונות, לחכות רגע שקרני השמש יאירו בדיוק את המקדש, למצוא את הזוית הנכונה לצילום גשר הברזל. אני יודעת שהמסלול שלנו טומן בחובו עוד גשרים , כפרים והרים ובוודאי יפים יותר, ובכל זאת אני מתקשה להתגבר על ההתלהבות הראשונית.

הדרך מובילה אותנו דרך כפר הישר אל עליה תלולה. עולים במדרגות. אני מנסה להכנס לקצב שלי, זה שנוח לי וטוב לי בו. המדרגות האלה כמובן טובות יותר מדרדרת אבל גובה כל מדרגה שונה מקודמתה. זה מקשה להכנס לקצב. מה עושים עם המקלות האלה עכשיו ? אין בהם צורך, עדיף היה לו הייתי מפנה את ידי למצלמה. לעצור עכשיו ולהתארגן ? להמשיך ללכת  ?  החברה כבר מזמן נעלמו בעין העיקולים.

זהו אומנם לא טרק הראשון שעשיתי בחיי, אבל נראה שכל תחילת טרק דורשת הסתגלות משלה. יש להסתגל לקבוצה, לתוואי הדרך, להתארגנות הבוקר. בכל מדינה ישנם נהלים אחרים. הפורטרים שלנו העמיסו תיקינו על גבם ונעלמו  במעלה השביל עוד לפני שסיימנו את התארגנות הבוקר. המדריך הולך איתנו, כלומר עם האחרון שבחבורה – זאת אני.

אני פוגשת את החבר'ה בקצה העליה. הם עצרו לנוח. השעה עדיין מוקדמת אבל כבר חם ולח. כולנו מזיעים.  אני מוחה את הזיעה ממצחי .( לקחת מגבת פנים, היא העיצה הכי טובה שקיבלתי) מחסלת בקבוק מים, וממלאת אותו מחדש בברז המים הקרים (בתוספת טבלית כלור כמובן ). בצל דווקא נעים.  עכשיו אני פנויה לספוג לתוכי את הנוף: המראות הנגלים לנו מסביב -מרהיבים. "חכי זה עוד כלום "- מבטיחים לי. מדי הגובה והג'יפיאס  מציינים שעלינו את 300 המטר הראשונים בקצב מהיר יחסית ומחליטים להאט קצת. נוח לי שם מאחור עם המדריך, אני מספרת לו שאני כותבת בלוג ולכן מצלמת הרבה תוך כדי הטיול. בעצם כמעט כל עצירת נשימה – אני מנצלת להקליק איזו תמונה.

לאורך ההר כפרים כפרים.  בקצה כל כפר מתחילות הטרסות. ישנן טרסות שממוקמות על מדרונות תלולים ביותר,  קשה להאמין שמישהו יכול להגיע לשם ולעבד את האדמה. כמעט שלא רואים פריחה אבל ירוק מסביב.  בטרסות מגדלים כל מיני גידולים: חיטה, אורז, תפוחי אדמה, ירקות.

האנפורנה משחקת איתנו מחבואים -פעם נגלית , פעם  מסתתרת בין העננים. כשהיא ניגלית אני מתפעלת – מין וואו שכזה שמרחיב את הלב, הראות והעיניים. כשהיא מסתתרת אני מפנה את תשומת ליבי למתרחש בכפרים. הבתים ממוקמים לאורך הדרך. בכל בית יש גסט האוס, או בית תה , או קיוסק.  בעלי הבית ישובים בפתחו ומסתכלים על העוברים ושבים. אם המפתן ריק,  יצוצו כשישמעו אותנו מגיעים.  הם ישמחו למכור לנו כל דבר שנרצה: החל מניר טואלט ועד ארוחה מלאה. כמובן, על כך פרנסתם.

אי שם בעיקול הדרך אנחנו חולפים ליד מקדש. זהו המקדש של שיוה. יתכן שבבית הסמוך חי הכוהן. זהו כפר הינדי אם כך. המדריך מספר לי שמרבית הכפריים כאן הם בודהיסטים, אבל לא בכל כפר יש מקדש. יש מקדש גדול בעיר השכנה אליה יש להגיע באוטובוס. פעם בשנה יש אירוע גדול ואז הם נוסעים לשם.  לא מתפלים כל יום. יש יותר מדי עבודה.

את הפסקת התה שלנו אנחנו בוחרים לעשות במרפסת המשקיפה אל הנוף. יש בריזה נהדרת בצל. כולנו מזמינים תה. הקפה כאן הוא לא באמת קפה. בעלת הבית קשישה חמוצת פנים מלכסנת אלינו מבט חדשני.היא היתה שמחה לבשל לנו כל ארוחה שנרצה, ומאוכזבת מכך שאנחנו רק בהפסקת תה. התה מוגש בזריזות יתרה  היא משאירה אותנו לפנשינו עם הכוסות, וחוזרת להתחמם בשמש.

ההליכה דרך הכפרים מרתקת. אני מתבוננת בעניין בחיי היומיום. אנשים עוסקים במלאכות הבית בחצרות ביתם: שטיפת כלים, בישול. על הגדרות מתיבשים בשמש תבלינים, דגנים וקטניות. וכביסה. הו, כמה כביסה יש בכפרים האלה. בהמשך אני מבינה שאת כל העבודות האלה יש להזדרז ולעשות על הבוקר. אותם עננים שמחביאים-מגלים ממני את האנאפורנה יחלו להמטיר גשם לקראת הצהריים. המרוץ הזה מפני הגשם , ינהל את ימינו כאן – בדיוק כמו את ימי המקומיים.

לאורך כל הדרך אני שואלת את המדריך שלנו שאלות: על מה שעוברים בדרך, על החיים בכפרים ועל עצמו. הוא דובר אנגלית טובה ושמח לספר. לאט לאט מתפתחת שיחה. שמו מינג, הוא בן 26. הוא נישא רק לפני שנה. נולד וגדל באיזור קטמנדו. הוא למד תואר ראשון בתיירות באוניברסיטה, וקיבל הסמכה להיות מדריך. עכשיו הוא עובד. בעתיד מקווה להמשיך לתואר שני. אשתו בת 28 היא בבית עכשיו. לפני נישואיה עבדה 5 שנים במפעל בדרום קוריאה. הוא מתעניין במשפחתי ושואל שאלות. "ואת גרה בישראל ? " הוא שואל, "ובעלך נמצא עכשיו בישראל?" . השאלות האלה מעידות יותר יותר מכל מה שסיפר על המציאות היומיומית בנפאל. נפאלים רבים חיים שנים מחוץ למדינה, הרחק מחבריהם וממשפחתם כדי להתפרנס: מדינות אסיה המפותחות, מדינות המפרץ הפרסי, ואפילו בישראל. רוב הנפאלים, גם המשכילים שבהם, עובדים בעבודת כפיים או עבודות סיעוד . מינג לא ידע לצטט לי אחוזים, אבל השאלות שלו מדגימות שעבודה בחו"ל היא המציאות בנפאל. הם כמובן אינם מתעשרים שם בחו"ל, הכסף נועד כדי לתמוך במשפחותיהם, ולאפשר חינוך לילדיהם או לדור הצעיר במשפחתם.  נפאל כיום מתקשה להציע עבודה לצעיריה. עבודה כמדריך היא הזדמנות לפרנסה טובה.

מרחוק הכפר סיקה נראה ציורי מאוד. בתים צבעוניים ממוקמים בקצה טרסות. עם התקרבותינו לכפר אנחנו מזהים תכונה רצינית סביבו. מכל הסביבה זורמים המקומיים אל מרכזו. קולות תופים ומוסיקה נישאים אלינו מרחוק.  אני עוצרת רגע להתפעל מחבורת בנות, העוסקות בקשירת אחיהן הקטן על גבה של אחת הבנות. בשמחה הן נעמדות לתמונה, תוך כדי נסיון לשכנע את אחיהן הקטן להישיר מבט אל המצלמה. בצעד קליל , למרות משאן, הן מתרחקות מאיתנו במהירות. משביל אחר חוברות לדרך הראשית חבורת בנות אחרת. הן מסורקות, מאופרות ולבושות בבגדים מערביים. נראה שעל כל פריט ואביזר הן חשבו בקפידה. מאחורי העיקול אנחנו פוגשים חבורת בנים בגינס, וחולצות חגיגיות. כל שערה בתסרוקתם מונחת בקפידה.  אני מדמיינת סצנת  "גריז" – הגירסה הנפאלית.

אנחנו מגיעים למקום הלינה שלנו בדיוק בזמן. רגע אחרי ניתכות טיפות הגשם הגדולות. יש חדר עם שירותים ומקלחת. מים חמים – אין.  חימום המים כאן הוא סולארי, היום השמש הסתתרה מאחורי העננים. ובכל זאת מקום הלינה שלנו היום נעים יותר. הושקעה מחשבה בעיצוב המקום. יש מפות עליזות ויש נוף נהדר. גם המשפחה נחמדה יותר. כולם מפזרים כאן חיוכים. בארוחת הערב אני אוכלת פאי תפוחים נהדר. באיזור גדלים תפוחים. הם אומנם מבשילים בסתו אבל נשמרים נהדר. גם מרק הדלעת שבחרתי בו הוא מצויין.

הלילה יורד כאן מוקדם. עם רדת החשכה מסתגרים התושבים בבתיהם. האורות הקלושים היחידים בוקעים מחלונות בתי הארחה. אנחנו נשארים קצת בחדר האוכל לפטפט, ובמהרה פורשים לחדרים. שעת היציאה נקבעה ל8,  יש לארוז ולאכול ארוחת בוקר  (שהוזמנה כבר מהערב) עוד לפני היציאה. אנחנו עדיין עייפים מהמסע הארוך שהביא אותנו עד לכאן. מתחילים להכנס לשגרה של טיול.

ויהיי ערב ויהי בוקר יום 1 לטרק מסתיים.

בחזרה לעמוד התוכן של הטרק.