הבוקר, כשאנחנו יוצאים לדרך, השמש כבר זורחת בשמים, אבל העמק הצר שבו אנחנו נמצאים הוא כולו בצל. קר. הבוקר בקושי רואים את הפסגות המושלגות. מחנה הבסיס מצ'פוצרה נמצא רק כשעתיים הליכה לפנינו. יותר מזה לא נעלה – בשעתיים האלה אנחנו נעלה 500 מטר . לא מומלת לעלות יותר מכך. ומה נעשה בשאר היום ? נקרא , ננוח ונדאג לקראת יום המחרת.
נקודת התחלה : דיורלי (Deaurali) גובה 3230 מ'
נקודת סיום : מחנה הבסיס מצ'פוצ'רה ( MBC ) – גובה 3700 מטר
זמן הליכה – כשעתיים
מים – 1 ליטר
ביגוד ארוך, חולצה טרמית ופליז.
מתחילים ללכת. כמו תמיד בהליכה מתחממים. על אחת כמה וכמה בעליה. העליה מובילה אותנו לעמק, ולפנינו נפתח נוף יפהפה. כעת גם רואים את השלגים שעל פסגות ההרים.
נהר זורם בשצף קצף בין הסלעים. ההליכה מאוד נוחה ונעימה. אנחנו הולכים לצד הנחל הזה כבר כמה ימים – מודי קולה Modi Khola. אנחנו בשלהי העונה היבשה, ולכן הנחל אינו ממלא את האפיק. אם כעת הזרימה מהירה – מה יהי בעונה הגשומה? מהצד הזה של העמק הפסגות הן רק שפיצים מחודדים, כמעט שלא רואים שלג.
על עצים חשופים אני מאתרת פרחים קטנטנים. איש אינו יודע מה הם , אפילו לא הבוטנאי. אבל הם מקסימים. אני משקיעה דקות ארוכות כדי לצלם אותם אל מול ההרים והפסגות המושלגות. נדרשות לא מעט התכופפות והתאמות גוף כדי למצוא את זוית הצילום הרצויה. בגובה הזה זה מותיר אותי חסרת נשימה.
נפאל היא מדינה צרה, ארוכה וקטנה יחסית, אבל כשליש מרכס ההימליה, הרכס הגבוה בעולם, נמצא בגבולותיה. בשליש זה נכללות 10 מתוך 14 הפסגות על פני כדור הארץ שגובהן עולה על 8000 מטר. מפתיע מעט, אבל רכס ההימליה הוא רכס צעיר. עד לפני 60 מליון שנה שטחה של נפאל היה ים פתוח , והרמה הטיבטית היתה חופו. כוחות גיאולוגיים אדירים הביאו את הלוח ההודו-אוסטרלי להתנגש ביבשת האירו-אסיאתית. תחילה התרוממו הרי טיבט ובתהליך ההתנגשות השתחררו זרמי לבה אדירים, שדחפו את הלוח ההודו-אוסטרלי אל מתחת ליבשת. הלחץ העצום גרם לללוח היבשת האירואסיאתית להתקפל. כך נוצרו הקפלים שלימים יקראו ההימלאיה. הם המשיכו להתרומם והפכו להיות גבוהים יותר מהרי טיבט .הרי טיבט נשחקו והפכו לרמת טיבט. הכוחות הגיאולוגיים האלה ממשיכים לפעול גם היום, מה שמוביל לרעידות אדמה באיזור.
הכוחות הגיאולוגים לא יצרו רק הרים. התרוממות ההרים גרמה להפרעה בזרימת הנהרות שזרמו מיבשת אירו- אסיה לים. על המדרונות של ההרים החדשים החלו להוצר נהרות חדשים כתוצאה מרוחות לחות שהגיעו מהים והתעבו על היבשה. ככל שההרים התרוממנו והפכו תלולים יותר, התחתרו הנהרות עמוק יותר אל תוך הקרקע. את ההתחתרות הזאת הרגשנו בטיול שלנו , בכל יום בו עלינו וירדנו קרוב ל1000 מטר . רק תחשבו על הפרשי הגובה הין העמקים לפסגות שהיו עוד הרבה מעלינו!
בכל פעם שהקרום התקמט והתרומם נוצרו הרים חדשים ותוואי הנהרות הופרע. אם כוחות השחיקה היו חזקים – נוצרו עמקים ארוכים, אם לא – נוצרו אגמים. התוצאה של התהליך היא התהוותם של ארבעה רכסים המבותרים על ידי נהרות. מהרכסים הגדולים מסתעפים המון רכסים קטנים. ההימלאיה הוא אחד מארבעת הרכסים הגדולים שנוצרו.
פירושה של המילה הימלאיה הוא "מקומם של השלגים" אבל רק אחרי שאנחנו עולים מהעמק אנחנו רואים אותם בשיא תפארתם..
היום הזה אמור להיות יום קל ונינוח. הבוקר בהיר. אפשר ללכת לאט ולהנות מהדרך. אפשר לעצור ולצלם כל אבן, כל פרח כל זוית חדשה של ההוד וההדר שהולך ונחשף מול ענינו. אבל משהו מדיר את שלוותנו. זוהי תחושה של ציפיה מהולה בדאגה. האם נראה את הזריחה המפורסמת על האנפורנה?
זה הזמן אולי לתרגל קצת פילוסופיה בודהיסטית, להנות מרגע, ממה שקים עכשיו בלי לחשוב על העבר או על העתיד. אפשר גם להפעיל הגיון צרוף, שהרי בכל יום ובכל רגע ברחבי העולם מתרחשת זריחה או שקיעה יפהפיה, ורובן במקומות שלעולם לא אגיע אליהן ואפילו איני יודעת על קיומן. כבר זכיתי למספיק מנות גשם תוך כדי טרקים , ומזג אויר רע כבר מנע את הגעתי לפסגה , וברור לי שצריך להנות ממה שיש. ותמיד יש. אבל אני מודה על האמת – זה באסה. זה באסה שיורד עליך גשם תוך כדי טרק, זה באסה שמזג האויר מקלקל את התוכניות, זה באסה שערפילים מסתירים את הזריחה בדיוק ביום שבו אני מגיעה.
ראשוני המטיילים שחזו בזריחה באנאפורנה בייסקמפ כבר עושים את דרכם למטה. אנחנו רואים אותם הולכים לקראתינו.
אנחנו פוגשים גם את צדי. ישראלי נחמד שפגשנו לפני יומיים בבית ההארחה. מאושר כולו ונלהב מהמראות שראה בבוקר. " היה בוקר בהיר, והיתה זריחה מדהימה! " הוא מספר לנו שקר נורא ב ABC ושבקושי יכל לנשום. אני חושבת על כך שהוא עלה 1500 מטר ביום אחד, כאשר מומלץ – ביומיים. "הלכת מהר מדי! " אני קובעת. הוא חושב רגע , ומסכים. צדי נותן לנו עוד כמה המלצות אחרונות, ואנחנו נפרדים.
מכיוון שהיום שלנו קצר והבוקר בהיר, אנחנו מרשים לעצמינו לקחת את הדברים באיזי. אני עוצררת לצלם תמונות. אני נעצרת להקשיב לשקט. לשמוע את המים הזורמים במפלים. כשאני מעיינת ברשימות ביומני על הימים האחרונים, אני מופתעת לגלות שאין אף מילה על קושי לנשום. אני נדהמת איך הקושי הזה הפך למובן מאליו. הולכים לאט, עוצרים לנשום. עכשיו כשאני כותבת את המילים האלה אני חשובת שאני בכלל לא מדברת על הקושי הנשימתי. אני לוקחת את זה כבר כחלק מהטיול. זה לא מפחיד אותי. אבל הוא קיים. כשאני עוברת בבית על הסרטונים שצלמתי – פס הקול הוא תמיד הנשימות שלי.הכבדות.
הפעם כשאנחנו מגיעים לבית ההארחה, אנחנו מודאים מיד שיש שמיכות לכולם. בעודנו ישובים לארוחת צהרים נינוחה, אנחנו רואים איך ענן גדול ואפור הולך ומכסה את ההרים סביבנו. הענן הזה מעורר דאגה. האם נראה מחר בבוקר את הזריחה?
אחר צהרים ארוך לפנינו. אני מסיימת לקרוא ספר נוסף, אני מעדכנת את היומן שלי ואני מנצלת את הזמן לפטפט עם המטיילים האחרים. בחדר האוכל אני פוגשת משפחה מסן פרנסיקו. הם באו לטיול בנפאל ובמהלכו הם עושים כמה ימי טרק. הילדים בני 9 ו11 ילדים טובים אמריקה, ישובים וכותבים בצייתנות את חוויות היום ביומן שלהם. המדריך שלהם מופיע עם צלחת פירות וערימת פופקורן. בעוד הילדים מנשנשים אני מפטפטת עם ההורים. הם מספרים לי, שמפאת קוצר זמן הם משתמשים בשירותיו של מסוק. את הדרך הם התחילו בצ'ומרונג, ומחר אחרי התצפית על הזריחה, יעלו על מסוק ויטוסו בחזרה לפוקרה. טרק VIP מה שנקרא. אני נדהמת ומופתעת מהרעיון. לחזור במסוק – לא רק שזה יחסוך את כל הדרך שעלינו לשוב על עיקבותינו, המראה של ההרים והעמקים מלמעלה בוודאי מדהים!
ויהי ערב ויהי בוקר יום שביעי של הטרק.
תיאור הקורות אותנו ביומיים הקודמים – ימים 5 ו-6 – מתחילים לצבור גובה.
לקריאה נוספת – מאמר על ההימלאיה באתר של גילי חסקין
