אמנם מדובר רק במחנה הנמוך – אנפורנה בייסקמפ, ורק בגובה של 4130 מטר וההליכה לשם אורכת רק כשעה וחצי באור יום, אבל המטרה שלנו לחזות בזריחה. אומרים שהמראה משגע. אבל רצונות לחוד, והטבע לחוד. טוב שהיה לנו יום אחד נוסף.
יום 8 לטרק – עליה למחנה הבסיס אנפורנה
נקודת התחלה : MBC – מחנה הבסיס מצ'פוצ'רה – גובה 3700
נקודת סיום : ABC – מחנה הבסיס אנפורנה – גובה 4130
זמן : שעה וחצי הליכה
חצי ליטר מים
ביגוד : לעליה – חליפה טרמית, גרבים חמות, מעיל פליז, כפפות, וכובע. לתצפית- מעיל פוך, צעיף, כפפות, חליפת סערה כנגד הרוח.
תחילתו של יום 9 – ירידה למחנה הבסיס מצ'פוצרה
זמן כשעה.
ביגוד : חולצה ארוכה, מכנסי טרק קלות. מעיל פליז לעצירות. השמש מפרגנת לנו היום.
אנחנו משכימים קום בשעה 3 במטרה להגיע ולראות את הזריחה במחנה הבסיס של אנאפורנה (Annapurna Base Camp) . זה אמור להיות אחד משיאי הטיול. הדקות הראשונות של הזריחה, כשהשמש צובעת את הפסגות של האנאפורנה בכתום אמורות להיות עוצרות נשימה. כבר מאתמול עננת אי ודאות מוטלת על הזריחה הזאת, תרתי משמע. ראשית מזג האויר אינו ברור לגמרי – האם יהי בהיר או מעונן ? ואם מעונן – עד כמה? ערב קודם לא היה ברור למדריך שלנו בדיוק מתי הזריחה ומהי הערכת הזמן שיקח לנו לעלות עד למעלה. גם לא ברור אם נוכל להשאר שם למעלה, זה תלוי בעניין השמיכות – האם יהיו מספיק שמיכות או לא.
מתעוררת בנו תחושה חזקה שלמדריך שלנו פשוט לא בא לעלות למעלה בחושך. הוא מבואס מהמסלול. הוא מבואס מאיתנו. הוא מבואס לקום כל כך מוקדםברור קצר במחנה בין שאר המטיילים מלמד אותנו שכולם מתכוונים לקום בחושך ולעלות למעלה. אפילו המשפחה עם הילדים הצעירים. כולם מכוונים זמן של כשעה וחצי הליכה.
המדריך שלנו מנסה להניא אותנו מהרעיון. הוא מאיים עלינו במחלת גבהים ובכך שלא יהיו שמיכות ויהיה קר. הוא טוען שבעצם זה יקח 3 שעות ומשתמש באיטיותי כתרוץ. ברור שכל אחד מאותם תירוצים לא משנה את החלטתנו. באנו לכאן לראות את הזריחה ואנחנו מתכוונים למקסם את הסיכויים שלנו. אנחנו מחליטים לקום ב3 בבוקר ולצאת ב3 וחצי, זה יתן לנו כשעתיים וקצת להגיע לפני הזריחה.
אני גורבת את גרבי האנגורה שנקנו לפני טרק באיסלנד, נעלי קולומביה חמות שניקנו בפולין, חליפת ה sub-zero שכבר הוכיחה את עצמה בטיפוס לקילימנג'רו, את העליונית עם הכובע והחמצוואר שהוכיחה את עצמה בלילות הקרים בטג'יקיסטאן. אני ערוכה.
בשעה היעודה שלושתינו מחכים מחוץ לחדר. מתברר שהלילה לא קר כל כך, כמה מעלות בודדות מעל לאפס (ולא מתחתיו כפי שצפינו).מופיע אחד הפורטרים שלנו, ומברך אותנו בבוקר טוב. המדריך לא נראה בשום מקום. כנראה שנשלח לראות אם אנחנו ערים. לאחר עוד מספר דקות מופיע המדריך.מתחילים לצעוד. מסביב עלטה גמורה. העננים אינם מתירים לאור הכוכבים לחדור מבעדם. רק אור הפנסים שלנו, אלומה צרה בתוך העלטה.
המדריך הולך ממש רחוק מאיתנו. בקושי מסתכל לאחור. נראה כאילו הוא עושה הכל כדי שנתיאש. אני הולכת ראשונה במרחק ניכר אחריו. אלומת הפנס הצרה שלי היא היחידה להאיר לי את הדרך. חברי הולכים אחרי. בקצב האיטי שלי. הולכים כשאני הולכת, נחים כשאני נחה. אין לנו שום כוונה לוותר. מדי פעם עוצרים לשתיה של מים. אני מופתעת שאני מזיעה.
מלבד מדרגות תלולות פה ושם, תוואי הדרך אינו קשה. רובו בשביל נוח. תחילה אנחנו הולכים לצד נחל. אנחנו רק שומעים אותו ולא רואים. אחר כך – ככל שמגביהים הנחל נשאר מתחתינו. מרחוק אנחנו רואים עוד פנסים מנצנצים בחושך. במהרה משיגים אותנו הפורטרים שלנו. אחד נצמד אלינו מאחור השני מלפנים. הוא מוריד מכתפי את משא התרמיל עם המצלמה והמים ומקפיד להיות צעד אחד קטן לפני, בדיוק כמו שהלך לפני בעליה לפון היל. מצב רוחי משתפר מיד. זה נוח ומרגיע לראות את כפות רגליו של מי שלפניך. "את לא צריכה להגיע למעלה" מתנגן בי המוטו שפנמתי כל כך טוב בטרק בקילימנג'רו, "רק למקום שבו נמצא זה שלפניך" והוא עכשיו כל כך קרוב.
עם הסימנים הראשונים לאור יום אנחנו מגיעים לשלט שאומר לנו שהגענו למחנה הבסיס. עוד כמה מדרגות ואנחנו נכנסים למתחם הבקתות שבדיוק עכשיו מתחיל להתעורר. הגענו בלי שום קושי! בשעה וחצי!
אני מזדרזת להחליף את בגדי הרטובים מזיעה ומתעטפת במעיל הפוך. אני חובשת כובע ומתעטפת בצעיף. תקח עוד כשעה עד שהשמש תצא. בבקתות שסביבנו בדיוק עכשיו מתעוררים לקראת הזריחה. פורטרים מגישים מים חמים בקערות לרחצת הפנים. יש מגישים גם כוס תה חם. "תראו, תראו איך מטפלים בהם" מציין הבוטנאי. זה גם הקש ששובר את גב הכימאי, והוא נעלם עם המדריך לשיחת מוטיבציה.
לבושים במיטב הבגדים החמים שלנו, אנחנו עושים את דרכנו לעמדת התצפית. היום מעונן. פסגות האנפורנה מסתתרות מתחת לערפילים. מדי פעם מתפזרים העננים לרגע ומאפשרים לנו הצצה אל העוצמה האדירה שמסתתרת שם. אנחנו עומדים על שפתו של עמק ענקי. מעליו מתנוססות הרים אדירים. פס קטן ודק של כתום נראה מבעד לעננים. בימים יפים בודאי אנפורנה בוערת. היום נאלץ להסתפק בפס הצר.
אנחנו עומדים שעה ארוכה ורואים את היום עולה, את הפסגות הנגלות לרגע ובעיקר את העננים שמכסים את הכל.
"אני לא מתרשם", אומר הבוטנאי. הוא שולף מכיסו את מכשיר הנייד שלו , מדפדף בתמונות ומראה לי תמונות שצולמו בהרי האלפים בעת חופשת סקי. "תראי, זה יותר יפה" ובאמת משם מציץ נוף של גלויה – הרים מושלגים, עצי אשוח, ובעיקר שמים בהירים וכחולים. לשם כמובן מגיעים בנוחות ברכב. ואילו אנחנו כאן, אחרי צעידה בחושך ובקור – מוקפים בערפל.
כשנהיה לנו קר מדי, אנחנו בורחים לחמימות המולת חדר האוכל. אני רעבה. אני ממש ממש רעבה. זה הסממן הראשון המעיד שאין לי שום מחלת גבהים. המדריך מביא לנו מהמטבח תה חם. הוא מספר לנו שיש מספיק שמיכות לכולם במחנה. הפורטרים כבר נשלחו למחנה התחתון כדי להביא את הציוד שלנו. אנחנו נשארים כאן לעוד לילה.
לארוחת הבוקר אני מזמינה דייסת שיבולת שועל חמה ומתוקה, טוסטים עם ריבה, וביצה. מחיה נפשות! כאן בקור הזה ובאפרוריות האוכל הבסיסי הזה נראה לי כארוחת מלכים. בעודנו אוכלים, השמש מפציעה מבעד לעננים. אני יוצאת לשוטט. אני חזורת אל עמדת התצפית, מציצה אל התהום וממשיכה ללכת אל קו הרכס. אני מופתעת לגלות בין החזזיות והשיחים היבשים פרחים ורודים קטנטנים. הם נאחזים בקרקע השחורה ופורחים מקבצים מקבצים. אני מתמלאת אופטימיות.
אני ממשיכה ללכת עד אל קו הרכס. הערפל מתעבה ונחלש לחילופין. אני מתישבת סמוך למצוק כדי להתבונן אל רכס האנפורנה, אל העמק שמתחתיו, ואל אגם הטורקיז . יפה. עוצמתי. מלא הוד.
זוהי הנקודה הגבוה ביותר במסלול הזה שאליו אפשר להגיע בהליכה וללא ציוד טיפוס הרים. זהו מחנה הבסיס ממנו יוצאים מטפסי הרים מקצועיים לטיפוס על פסגות האנפורנה. כולם מעל 8000 מטר. הפסגות הפופולגריות לטיפוס הם אנפורנה 1,2 ואנפורנה דרום. טיפוס כזה לוקח כ45 יום, וכוללת ימים רבים של שהית התאקלמות במחנות ביניים. המטפסים והפורטרים שלהם יוצאים ממחנה הבסיס, עולים לגובה, מקימים מחנה נוסף, מחברים חבלים שיסעו לטיפוס, מעלים ציוד להמשך. אחרי התאקלמות , עולים עוד לגובה, בונים עוד מחנה , מעלים ציוד, מסדרים חבלים ושוהים להתאקלמות. אחרי התאקלמות בשלושה או ארבעה מחנות כאלה, עושים את העליה הסופית לפסגה.מזג האויר מסדר לנו טעימה ממה שחווה מטפס הרים. המתנה. את רוב היום אנחנו מבלים במחנה, קוראים, נחים, ובעיקר מקוים שמחר יתבהר.
בסביבת המחנה יש מספר אנדרטאות לאנשים שניסו את כוחם בטיפוס, ולא חזרו ממנו. רכס האנפורנה כולל 6 פסגות דומיננטיות , ביניהם אנפורנה 1 , הנחשבת לפסגה הקטלנית ביותר בעולם. מבחינה סטטיסטית על כל 100 טיפוסים המסתיימים בשלום, 39 מסתיימים במוות. כל זה כמובן קורה רק אחרי שמתחילים לטפס על ההרים ממש , ההגעה למחנה הבסיס היא בטוחה.
לקראת אחר הצהריים מתבהר מעט והאנפורנות מציצות. אני מיד נוטשת את חמימות השמיכה לטובת סשן צילומים. קר כל כך שאי אפשר להאמין.כל היום הזה אנחנו עטופים במיטב שכבותינו. אני גורבת 3 זוגות גרביים ולובשת 3 שכבות של ביגוד מתחת למעיל הפוך.אנחנו מקוים לגשם, או לשלג, או לכל שילוב שהוא שירד מהשמים ויפזר את הערפל.
ויהי ערב ויהי בוקר יום 8 לטרק .
***************
אני מתעוררת בלילה כדי לבקר בשירותים. בדרך לשם אני מציצה, ולהפצעתי האנפורנות מחזירות אלי את אור הכוכביםץ הכל בהיר! מרוב התרגשות אני מתקשה להרדם, כולי מלאת תקוה ששום דבר לא ישתנה מהבוקר. מרוב התרגשות אני גם שוכחת לצלם. ב 5 וחצי נגמר לי הלילה, אני מזנקת מהמיטה, והשמים עדיין בהירים. אני ממהרת לעמדת התצפית. איך זה יכול להיות שיום אחד הוא כל כך מעורפל ואילו למחרת הכל בהיר?
לאט לאט מתחילה לעלות השמש.
תחילה כל הרכסים מתבהרים. ואז מופיע פס זוהר על אחת הפסגות. שהולך מתרחב, ומכסה עוד ועוד. תראו בעצמכם!
אנחנו מבלים שם למעלה עד שנפשנו שובעת מהיופי הזה. במבט לאחור אני מבינה שרמות כאלה של יופי, יש לקחת במנות קצובות. אופיו של האדם להתרגל לטוב מהר מדי. עכשיו כשאני כותבת שורות אלה, אני תוהה- איך לא נשארנו שם לעוד יום ? לשוטט ככה סתם במחנה, ללכת אל קו הרכס, לשבת אל החלון ולצפות ביופי הזה – מה רע ? אבל את היום העודף שלנו ניצלנו, ועלינו עוד לחזור חלקים נרחבים מהדרך ולהגיע בזמן לטיסה.
אנחנו מחליטים לאכול ארוחת בוקר במחנה התחתון. אנחנו יורדים לאיטנו בדרך שרק אתמול עלינו בחושך. היום בכל נראה אחרת – תרתי משמע. זהו בוקר נהדר ויפהפה: שמים כחולים, פסגות מושלגות, ועשב צהוב. מסלול הירידה הוא מתון וקל להליכה. ויש סיפוק ששמלווה אותנו עם כל צעד : הצלחנו להגיע עד לנקודה הגבוה ביותר! הצלחנו לראות את הזריחה ביופיה!
את ארוחת הבוקר אנחנו אוכלים על שולחן עץ פשוט, וצופים על הנוף. יום מושלם. שמים כחולים. אין אף ענן. פסגות מושלגות מקיפות אותנו. בתפאורה כזאת גם טוסט פשוט וחביתה ערבים לחיך כאילו היו ארוחת שף. תוך עדי אכילה איטית, ושיחה נעימה עם חברי נינוחות ושלוה משתלטת עלי .
אנפורנה, היית טובה אלינו. פעמיים!
טיפים ותובנות – הגעה ושהיה באנפורנה בייסקמפ
מסוקים מזממזים בשמיים ללא הרף. חלקם הם חילוצים, אבל חלקם הא טיסות יום מפוקרה לצפות ביפי אנפורנה. אפשר גם לעשות את הדרך חזרה במסוק. אני מצטערת מעט שלא ידעתי על האפשרות הזאת מראש. עכשיו לפנינו כמעט שלושה ימים של הליכה לנקודה ממנה נוכל לנסוע ברכב לפוקרה. האפשרות הזאת מקצרת את הטרק, ומאפשרת גם לאנשים שזמנם קצר (אך כספם בכיסם) לעשות את כל המסלול עד לאנפורנה בייס -קמפ.
בזמן התצפית על הזריחה קר מאוד. כדאי להצטייד בטרמוס עם שתיה חמה, וחטיפי אנרגיה לנשנוש ולהתחממות.
אם לא בא לכם לעמוד במשך כשעה, כדאי לקחת משהו לשבת עליו. הקרקע מאוד קרה ורטובה . חבילת עיתונים עטופה בשקית תעשה את העבודה, אבל יש מיני ישבנים מספוג שהם קלים ונוחים.
לקריאת היום הקודם בטרק – יום 7 אנפורנה בייסקמפ -הולכים בין סלעים חשופים
מקריאת רשומה אחת לבאה אחריה, הולכת ומתחזקת בי התחושה שהמקבץ הזה ראוי לו שיצא כספר.
הכתיבה קולחת ומרתקת. הצילומים מדהימים, כשצילום אחד כבש אותי – של השמש העולה והדמויות כצללים למרגלות ההר.
כיף גדול לטייל בין הרשומות שלך. תודה
תודה ניני. מרשומה לרשימה מתחדדת אצלי השאלה- את מי זה מעניין הסיפור הספציפי הזה? זה מחמם את הלב לשמוע שזה מעניין! תודה שאת מלוה אותי ניני.