טרק בשמורת אנפורנה סיום מסלול – ארוכה הדרך לפוקרה

איך זה שהדרך בחזרה מטיול תמיד ארוכה יותר ומעייפת מאשר הדרך אל הטיול ? תאמרו זה קטע פסיכולוגי. בהלוך יש למה לצפות, ישנה ההתרגשות שלפני ההרפתקה , ואילו חזור – כל מה שיש לצפות לו הוא החזרה לשגרה. זה בוודאי נכון, אבל ביומיים האלה יש גם קושי פיזי. אנחנו תופרים עליות וירידות, חוצים רכסים מעמק אחד למשנו, ומכיוון שהמגמה היא ירידה, ואין צורך בהתאקלמות גם הולכים מרחקים גדולים יותר ובקצב מזורז .  כמו תמיד אנחנו בתחרות עם ענני הגשם.

יום 10 לטרק אנפורנה בייסקמפ

מדבון לג'ינו

נקודת התחלה  – דובן  ( Dovan ) גובה 2580 מטר.

נקודת סיום  –  ז'ינו  (Jhinu Danda ) גובה 1780

זמן הליכה כולל –  7 שעות.

מים -3 ליטר

לבוש – מתחיליה עם 3 שכבות , בדרך מתקלפת, בסוף חולצה דקה ומענסי טרקים ארוכים.

זהו ללא ספק אחד הימים הקשים שהיו לנו. במצטבר 2000 מטר ירידה ו2000 מטר עליה. 

 

יום 11 ואחרון לטרק אנפורנה בייסקמפ

מז'ינו עד לנקודה כלשהי על דרך ג'יפים בדרך לסינווי.

זמן הליכה כולל כשעתיים. מי שקופץ למעינות החמים בז'ינו צריך להוסיף עוד רבע שעה ירידה לךמעינות ו20 דקות עליה בחזרה.

מים – 1.5 ליטר. חם בגבהים האלה!

היום הזה לוקח אותנו בשבילים הפחות מתוירים של האיזור. לא הלכנו לאיבוד!

אנחנו יוצאים הבוקר מוקדם במיוחד כי ארוכה לנו הדרך.  אני לובשת 3 שכבות. השמים בהירים, אבל בעמק שבו אנחנו שוהים לח ורטוב.  תחילת הדרך היא זיג זג של עליות וירידות. בהלוך בדיוק בקטע הזה ירד גשם ,אז הבוקר אני מרשה לעצמי להשלים צילומים. זהו יער יפהפה עם במבוקים , צמחיה עשבונית רחבת עלים, שרכים טחבים וחזזיות המכסים עצים ועלים. הדרך בחלקים רבים מישורית, לעיתים יש עליה ולעיתים יש ירידה.

הברכיים שלי כואבות מהבוקר, כמעט מהצעד הראשון. לפני עוד ירידות רבות. אני בוחרת היטב את צעדי. לאחר מספר נסיונות אני מבינה איך  להניח את הרגל הכואבת, ואיך להשען על הרגל השניה, כדי שלא יכאב. זה דורש ממני תשומת לב רבה. בכל פעם שאני לא מרוכזת -כאב חד מחזיר אותי למשימה שלי : לרדת כך שלא יכאב.

הדרך לוקחת אותנו דרך פינות חמד, מפלונים קטנים בתוך הצמחיה הירוקה.

אנחנו חוצים נחלים קטנים על פני גשרוני עץ.

לאחר כ40 דקות של הליכה אנחנו מגיעים לכפר במבוק, והוא כשמו כן הוא. מסביב לו צומח יער של במבוקים. ברחבה הראשית של הכפר מהומה. קבוצה גדולה של בני נוער מתאספת סביב למדריך. זוהי שיחת מוטיבציה. אני נעצרת רגע לתת מנוחה לברכי ומקשיבה:

 "קחו על עצמיכם אחריות! " אומר המדריך, "תלבשו מכנסיים ארוכים. תקפידו על לבוש חם כשאנחנו אומרים לכם. תקפידן על נקיון הידים. תשמתשו בתרופות שלכם.  לכו על השבילים" זה נשמע כמו סדרת הוראות של אמא פולניה, אבל בטרק זה לעיתים ההבדל בין לסיים אותו , או להפגע. טרטור להבים של מסוק שקוטע רגע את השיחה, מבהיר שיש מי שלא הקשיב להוראות האלה .  המדריך מסיים את השיחה במשפט הבא: 

 ".Don’t be a passenger. Be a participant "

המשפט הזה מהדמהד בראשי עוד זמן רב אחרי שאנחנו ממשיכים. זו עיצה טובה בכלל לחיים. 

גם בכפר במבוק השמש עדיין לא זרחה אבל השמים בהירים, עדיין רואים פסגות מושלגות. כעת מתחילים את ההליכה לכיוון הכפר סינאווי, מרחק שעה וחצי הליכה. לי זה בודאי יקח יותר. יש בדיוק עליה קורעת.

השמש יוצאת ומחממת את האויר. משבי רוח של חום וקור מתערבלים ומלטפים אותי.  אנחנו פוגשים הרבה מטיילים שהולכים לקראתינו – הם עושים את דרכם למעלה – מברכים בברכת שלום, נמסטה. אחוות מטיילים.

בכפר סינאווי אנחנו מתישבים על מרפסת עליונה לתצפית ולתה. הפסגות המשולגות נראות עתה היטב. תחת יריעת הבד שמשמשת לצל בסמוך למכולת הקטנה יושבים חבורה של מקומיים ומנהלים שיחה קולנית. רעש והמולה. אני שמחה סתם כך לשבת לתת לברכי הדואבות לנוח.

התחנה הבאה שלנו היא צ'ומרונג, הכפר המתהדר בבתי קפה ומאפיות שמרים גרמניות. הכפר נמצא מצידו השני של העמק מעליו אנחנו ישובים. כלומר , הדרך אליו תהיה כרוכה בירידה ובעליה. את הדרך הזאת עשינו בכיוון ההפוך. אני יודעת מה מצפה לי.  אבל אני גם זוכרת את בית הקפה הקטן , עם עוגות השמרים והאספרסו. כולנו מסכימים לעצור שם להפסקת פינוק. האמת ? זה מה שמחזיק אותי בעליה.

אני הולכת ונפרדת מהפסגות. בדרך הלוך התרגלתי  ללכת בשבילים כשדי בהרמת מבט כדי לראות פסגה מושלגת מציצה אלי. אבל עכשיו, כשהולכים בחזרה האנפורנה מאחורינו. יש לעצור, ולהתבונן אחורה אל ההרים. 

תחילה אני רואה את שיירת החמורים.  בצידיהם שקים לבנים. אחר כך אני שומעת את קולו של החמר הנוהג בהם, הוא מזרז אותם ונותן להם הוראות גרוניות: אק, הוש …החמורים עולים בדיוק באותו שביל, שאנחנו יורדים בו. הם גם  חוצים את הגשר התלוי. אני שומעת את הפעמונים הקשורים אליהם מדנדנים.  מרגע שאני חולפת על פניהם אני מתחילה להריח את סימני הדרך שהם השאירו מאחוריהם.

השמש עכשיו קופחת בשיא עוזה. הדרך כולה חשופה. אני חוצה את הנל ומתחילה לעלות בעליה התלולה. סימני הדרך מפיצים את ניחוחם, וכשאני עוברת לידם ענן זבובים ירוקים ושמנים מתרומם. לרגעים אני פשוט מעדיפה להפסיק לךנשום. גם ככה בקושי יש לי אויר , מהעליה הבלתי נגמרת. שעה , אמר לי המדריך, העליה הזאת תקח שעה. תארו לעצמכם לעלות ככה במשך שעה!

לשמחתי העננים מכסים את השמים ולפרקים יש הקלה מהחום. בשלב כלשהו גם שביל סימני הדרך מתפצל מהדרך הראשית.  אי אפשר לומר שנשמתי לרווחה – בכל זאת אני עולה במעלה המדרגות הלא נגמרות בגובה הקרוב ל3000 מטר. הכוח המניע אותי הוא ללא ספק האספרסו והעוגה.

קמת פחות משעה לוקחת לי העליה. בקציה כבר ממתין לי הבוטנאי עם הפורטרים.  "עוד 20 מדרגות " ,הוא סופר לי , "19, 18 , 17 … " הוא כבר ביקר בבית הקפה, וידא שהוא פתוח, בדק את מצבן  של העוגות. והקפה העוגות ממש לא מאכזבות!

אחרי הפסקת הקפה והמאפה, נותרה לנו רק עוד שעה בירידה תלולה אל הכפר ז'ינו . עלינו לרדת כ900 מטר עד לכפר.  לאורך כל הדרך אפשר לראות את גגות הכפר – זה ללא ספק מפיח בי תקוה. אני נזהרת בצעדי במדרגות לא אחידות. טעות אחת – ואני מתגלגלת.

המקומיים עוברים אותי בחטף,  נעולים בכפכפים נושאים על גבם משאות כבדים. אצים למטה. אני עוקבת בעניין אחרי אנשים הנושאים סליהם, מאוזנים על מוט על כתפיהם.

השמים כעת קודרים לחלוטין.  המטרה: להגיע יבשה לגסט האוס. אני מחישה את צעדי. מרחוק כבר נשמעים הרעמים. את הדקות האחרונות אני כבר עושה בין הטיפות. הגסט האוס שלנו חמוד. שוב יש לי חדר פרטי עם נוף, וגם מקלחת פרטית!  גשם חזק ניתך אל הארץ כולם מסתתרים בין הגגות. אפילו עז ותרנגול הבית.

הגשם חזק וקצר , בעודנו  אוכלים הולך ומתבהר. מעל העמק הירוק מופיעות הפסגות המושלגות.

ויהי ערב ויהי בוקר יום 10 לטרק.

יום אחרון לטרק – מז'ינו לכביש הג'יפים 

הבוקר אני מתעוררת לקולות פעמונו של הפרד הקטן של המשפחה.  זה בדיוק הזמן הנכון כדי לראות את הזריחה. השמים בהירים לחלוטין, ופס זהוב הלוך ומתעבה על פני האנאפורנה. לפני יומיים גם אנחנו חזינו בזריחה היפה הזו. אבל דווקא עכשיו היא נראית קרובה הרבה יותר.

התוכנית היתה ללכת בבוקר למענינות החמים : 15 דקות ירידה תלולה ואחר כך עליה המוערכת ב20 דקות. אני מרגישה ששבעתי עליות וירידות. ולפני עוד   וחצי שעות של עליה וירידה היום.כמו כן אותה עלוקה קטנה שהבריש ממכנסיו אחד מאורחי הגסט האוס , מעבירה ממני את שארית החשק לרדת למעינות החמים.  אני שולחת את החברה לדרכם, ונשארת לצפות בנוף ובמתרחש בחצר הגסט האוס.

כבר מאתמול אני עוקבת בעניין אחרי הסבתא של המשפחה. אישה קטנה ושברירית למראה. מעל לארי שלה היא לובשת מעיל ומטעטפת בצעיף להגנה מפני צינת הערב.  הבוקר היא מתמקמת על כסא פלסטיק ויושבת בשמש, מחממת ומנמנמת. בשולחן הפלסטיק בחצר יושבת נכדתה, היא שוקיה על כולה בסלולרי שלי. מדי פעם בוקעים ממנו קטעי צלילים צורמנים של מוסיקה.  הזקנה ניעורה , וזורקת משפט לנכדתה. לא ברור איך התגלגלו כך הענינים אבל לפתע מתפתח מרדף קטן, הסבתא מזנקת מכסאה בזריזות מפתיעה ופותחת במרדף אחרי הנכדה. הנכדה בורחת. הן רודפות זו אחרי זו, ומסתובבות סביב לעץ. מאין המרץ הז? מהיכן הזריזות?

המהומה הזו שוכחת רק כשמגיע הירקן. הוא כמובן נושא את מרכולתו בשני סלי קש גדולים שמאזן על כתפיו. הנערה נגשת לערוך את קניותיה. הזקנה חוזרת להתנמנם על הכסא בשמש.  הנערה בוחרת מתוך הסלים את קניותיה. הירקן מוצאי מוזנאים לשקילה. כסף וסחורה מחליפים ידיים.

בחדר האוכל אני מארחת חברה לבחור מאנטוורפן, שמטייל כבר שנה. הוא מספר שהוא גר בשכונה בה יש קהילה יהודית גדולה. הוא מתעניין מאוד בישראל. אני נותנת לו סקירה פוליטית מקוצרת. הוא מספר לי על מפלגה שמרפה לשורותיה יהודי מחמד, אבל כשהתברר שהוא לא מוכן ללחוץ ידיהן של נשים – קמה מהומה.  אני מסבירה לוש הוא שומר נגיעה. צעירה מטורונטו מצטרפת אלינו. היא לקחה 4 חודשים חופש מהעבודה ומטיילת לבדה במזרח : אינדונזיה ,מלזיה, דרום קוריאה, נפאל ונהנית מאוד. אגב, ברוקים הקנדיים היא עדיין לא היתה.

אני מתבוננת בחבורת החברה הצעירים ממלזיה. הם עוסקים בהכנות אחרונות לפני היציאה. הטרק הזה חביב מאוד על צעירים ממדינות אסיה המפותחות.: תאילנד, סין, מלזיה ,אינדונזיה, דרום קוריאה. תרבות הטרקים מתפתח שם עכשיו, ונפאל עונה על הצורך הזה – יעד קרוב, ואינו יקר.  בעלי הגסטהאוסים מתאימים את עצמם לאוכלוסיה ומתאימים את האוכל – זו הסיבה ככל הנראה לכך שלצד הדאל בהאט, אפשר להזמין גם מרקי איטריות ונודלס אסיאתי.  חבורות הצעירים והצעירות ממלזיה ואינדונזיה מרתקים במיוחד. אלה הם מדינות מוסלמיות , שלצערי סגורות בפני. אני שמחה על ההצצה אל תרבות הצעירים האלה, ולא ממש מופתעת שהיא לא שונה בהרבה מהצעירים שלנו : יש סלולרי לכולם, יש ציוד טרקים, יש תיקי גב ממותגים. ואפילו יש כיסויי ראש, ורעלות ממותגות מבד דרי-פיט צבעוני, כדי שהן תוכלנה לטייל ולעמוד בדרישות הדת שלהן. הכורח הוא אבי ההמצאה.

החבר'ה חוזרים מהברכה מרוצים. "לא היו עלוקות", הם אומרים. "הדרך היתה יפה, וגם המקום היה יפה.  הרבה יותר יפה מהמעיין בטאטופאני." אנחנו אוכלים ארוחת בוקר אחרונה לטרק אל מול ההרים ויוצאים לדרך. התוכנית המקורית היתה ללכת 3 וחצי שעות בירידה, אבל הבוקר המדריך מודיע לנו שאפשר לקצר וללכת רק שעה וחצי, אל דרך ג'יפים בה יחכה לנו הג'יפ.  זה משנה את כל המסלול. עכשיו במקום ירידה, תהיה עליה.שני שמחה. לברך שלי קשה רק בירידות.אנחנו מתחילים לצעוד במורד הדרך מהכפר. הוא תלול מאוד. במהרה מגיעים לנהר שוצף אותו יש לחצות על גשר עץ , ואז מתחילה העליה.

איזור זה הוא פחות מטוייל. אנחנו עוברים דרך בתי המקומיים. המדריך שלנו נעזר במפה ובעצת המקומיים. בסה"כ מרגע שעולים על השביל הנכון – קשה לטעות. חם. חם כל כך. אנחנו בגובה מעל 1000 מטר ואני מזיעה כאילו אני בים המלח. נטפים של זיעה מלוחה יורדים לעיני. מסקנה – בגבהים האלה כדאי לצאת מוקדם.

מצידו האחר של ההר, אנחנו רואים שפרוייקט הבניה של גשר תלוי בעיצומו.  כבלי מתכת עבים מונחים מגולגלים על הקרקע . צוות פועלים עובד כדי לבנות מבטון ואנים את  העמודים אליהם יחובר הגשר בין שני הצדדים. מדהים כמה הוא היה יכול לחסוך לנו , אם הוא כבר היה קיים.  אמנם אנחנו בטיול, ולכל עליה או ירידה אפשר להתיחס כחלק מהדרך, לעשות אותה בנחת עם מנוחות. אבל הדרכים האלה משמות את התושבים של הכפרים כאלה. משמעותו של גשר כזה זה פחות זמן הליכה יומיומי. מדהים איזה אמצעים פשוטים יכולים לשפר את חייהם של המקומיים. 

אנחנו ממשיכים בשביל הזה עד שפוגשים את דרך הג'יפים. בפינה זו יש  מי שפתח לו קיוסק ומסעדה קטנה . גברי הסביבה ישובים ומשחקים משחק לוח. הנשים עובדות – מבשלות, שוטפות כלים.

במהר מגיע גם הג'יפ שלנו. הדרך שאנחנו יורדים בה כעת היא מסמרת שיער. כביש דרדרת רבת פתולים וטלטולים ואבק. לפני כל סיבוב חד הנהג מצפצף להודיע על בואו. במחשבה שניה אולי היה עדיף ללכת את כל זה ברגל. רגע לפני שאנחנו יוצאים מהפארק, אני מזהה קוף . תנועה קלה בין העלים הסגירה אותו. נראה שהם מדירים את רגליהם מהאיזורים רבי המטיילים.

ויהי ערב ויהי בוקר יום אחרון לטרק.

תם ונשלם. 10 ימי טרק  ועוד יום אחד לבאפר. פסגות מושלגות, זריחות מרהיבות, פריחה ורודה-אדומה, מפלים, יערות קסומים, חייהם הפשוטים של הכפריים. הטרק הזה בפאל משאיר לי הרבה טעם של עוד.

את ימי הטרק האחרים תוכלו למצוא כאן .

המלצות ותובנות כלליות לגבי טיול בנפאל סיכמתי כאן