ביקור באתר דודאים הוא תוצאה של מגפת קורונה. הסגר החזיר את כל האפקים המטיילים הביתה, ואז שמתי לב כמה זבל אנחנו מייצרים. אריזות פלסטיק, קרטוני חלב, צנצנות, פחיות שימורים, ניירות ועיתונים נערמו בסל המחזור הביתי. בימים כתיקונם, בני המשפחה אוכלים בבית הספר, בעבודה, בצבא – והאריזות והזבל מתפזר בין מספר מוקדים. יוזמות סדר בבית, הניבו שקי חפצים למסירה לצד שקי זבל. "איך צברנו את כל זה ?" חזרתי ושאלתי את עצמי. כשבין כל הפרסומות למוצרים נתקלתי בפרסום על ביקור באתר דודאים, יצאתי עם חברותי הבלוגריות לסיור בעקבות שקיות האשפה. הביקור היה חוויתי, מעורר שאלות, והותיר אותנו עם הרבה נקודות למחשבה.
מופע ציפורים בעת ביקור באתר דודאים
אני עומדת על סיפו של בור גדול. מעלי חגות ציפורים, נהנות מהאויר החם העולה מההר הסמוך. אלו הן הדיות. אני עוקבת במבטי אחרי התעופה שלהן, מתפעלת מיופיין, מההרמוניה שבה שרויה הלהקה. מעולם לא חזיתי במחזה כזה. בקושי רב אני מצליחה להתיק את עיני ולהתבונן במתרחש בתוך הבור. הבור כל כך גדול עד כי מנקודת התצפית שלי הטרקטור והאנשים העובדים בתחתיתו נראים כצעצועים. הם עוסקים בפרישת שתי שכבות של יריעות איטום עבות, שתפקידן להגן על הסביבה מאיתנו, כלומר מהזבל שאנחנו מיצרים. זוהי התחנה האחרונה של כל אותם חפצים שנקנו על ידינו, לעיתים תוך גחמת רגע, שמשו אותנו או שסתם נטמנו בארון, עד שהחלטנו להשליך אותם לפח. משתושלם העבודה, יתחיל להערם כאן זבל. שכבה אחר שכבה. עד שיהפוך להר כמו ההר שלידינו. כמו הרי זבל מרוחקים יותר, שאליהם מיועדות המשאיות החולפות לידינו, מרעידות מעט את הקרקע ומותירות אחריהן שובלי אבק. מופע הציפורים באתר דודאים יכול לשמש כסצנת פתיחה לסרט סוריאליסטי – דיסטופי. אבל הוא אמיתי, והוא זמין לכל מי שיערוך ביקור בדודאים.
דיות – סיפור על ציפורים ועל זבל
אבל רגע לפני שאני לוקחת אתכם איתי לסיור בתוך הררי הזבל בואו נפנה עוד מבט אחד אל הדיות. הנוסעים בימים אלה של בכבישי צפון הנגב בואכה באר שבע בוודאי יבחינו בהן נחות על האקליפטוסים, דואות מעל המרחבים.
הדיות מגיעות לארצינו בסתו. הן ציפורי טרף ממשפחת הניציים ונחשבות לעוף הדורס הנפוץ ביותר בעולם. הדיה אוכלת כמעט כל מה שהטבע מציע: חרקים, זוחלים, ציפורים ויונקים קטנים. היא ניזונה גם מפגרים ומשאריות מזון, אותן היא מוצאת במזבלות. אתר הטמנת האשפה כמו אתר דודאים מבחינת הדיות וציפורים נוספות הן מזנון פתוח.
בעברהדיות היו ממשיכות אל אפריקה, אבל כיום רבות חורפות כאן. בעקבות מחקר שנערך על ידי חיל האויר ואוניברסיטת תל אביב התגלה שהדיות כאן גדולות יותר מהממוצע. בעוד שמשקלה הממוצע של דיה בוגרת בטבע הוא כ900 גרם, משקלן של הדיות בנגב מגיע עד ל1.2 ק"ג. הדיות משמינות כאן מנחת על הזבל שלנו. לא פלא שהן מעדיפות להשאר כאן, ולא להמשיך לאפריקה. זוהי עוד דוגמה קטנה לכך שלזבל שלנו יש השלכות לא רק על הסביבה שלנו, אלא גם על הסביבה בעולם. אז אם אתם חובבי ציפורים, הנה עוד סיבה טובה להגיע ליום ביקור בדודאים.
ביקור באתר דודאים – טיול בעקבות שקית הזבל
קירות מרכז המבקרים באתר דודאים הם קולאז' מרהיב של צבעים, צורות ומרקמים. במרכז החדר סדורים בשורות צבעוניות כסאות פלסטיק צבעוניים – פחי זבל שעברו הסבה. שמיכה משובצת, מכנסי ג'ינס, נעלים אפנתיות, כרטיסים חשמליים, מחזירי אור, בובות, מטריות, דובוני פרווה, פרחי פלסטיק- כולם הפכו למיצג אומנותי בידיה של בריגי'ט קרטיה, מעצבת הבית של אתר חיריה.
"מהיכן הגיעו כל החפצים האלה ?" שואלת אותנו תמר אדמתי, מנהלת קשרי קהילה של אתר דודאים. אע"פ שחלק מהחפצים עדיין באריזתם, הכל הגיע לכאן מהזבל. "מהחפצים שמגיעים לכאן, אפשר לרהט דירות שלמות " מספרת תמר. האתר קולט בכל יום כ 1000 טון פסולת ביתית וגזם מאיזור הדרום, ומשרת כמיליון תושבים. וכך בעודנו ישובים על פחי זבל, מוקפים בחפצים שנימשו מהזבל, עולות בזו אחר זה נקודות מעוררות מחשבה: מה קורה לזבל מרגע שהוא נאסף על ידי פועלי הנקיון ? היכן מטפלים בניירות, בבקבוקי הפלסטיק, ובאריזות ששמנו בפחי המחזור? מי אחראי על הזבל ? למה אנחנו קונים כ"כ הרבה? והאם יש אלטרנטיבות ?
אני קונה משמע אני קיים
לאחר כמה דקות של שהיה בחדר הצבעוני הזה מתעוררת בי תחושה של הצפה. הצבעוניות וריבוי החפצים ממש סוגר עלי. כאילו נפלתי לחור שחור של פרסומות לצרכנות. "תרבות הצריכה השתלטה על הישראלים", מצטטת תמר את הסטטיסטיקה, "הישראלים הוציאו כ 27 מליון שקלים בשעתיים הראשונות של יום הקניות הסיני, עד סוף היום הוציאו 110 מליון שקלים". הישראלים מנצחים בתרבות הצריכה את האירופאים. חפצים רבים שנקנים על ידי הישראלים, עושים את דרכם למזבלה מבלי שישתמשו בהם. חלק גדול מהביגוד והחפצים הנתרמים לארגוני סיוע לנזקקים נזרקים כי אין בהם צורך. גם במזון נוהגים הישראלים בפזרנות. מזון רב מושמד ונזרק לזבל: מהשווקים, ממטבחים מוסדיים ומבתים.
ההיסטוריה של מחזור הזבל
אתר דודאים החל את דרכו כמזבלה של משמר הנגב. משהוחלט בשנות התשעים להסדיר את עניין המזבלות בארץ, הפך האתר לאתר הטמנה, שעליו לעמוד בתקנים מחמירים. השיטה העתיקה ביותר לטיפול בפסולת היא הטמנה, כלומר קבורת פסולת בקרקע. פעם, ליד כל כפר היתה מזבלה, ועד היום מזבלות עתיקות הן כר פורה לארכיאולוגים ולהיסטוריונים ללימוד על אבותינו בתקופות עברו. בביקור שלנו בכפר בסרילנקה, ראינו איך כל משאב מהטבע מנוצל עד תומו. אבל בימינו כתוצאה מעידן השפע שבו אנחנו חיים, כמויות הזבל עלו משמעותית, ואילו עתודות הקרקע הולכות וקטנות. אנחנו, כבר לא יכולים, להרשות לעצמנו להטמין כ"כ הרבה זבל. כיום הזבל ממוחזר וחוזר לתעשיה כחומר גלם. מדינת ישראל הציבה לעצמה יעד של מחזור 80% מהפסולת, הטמנה של 20%. כיום לצערינו המצב הפוך – רק 20% מהפסולת ממוחזר.
ביקור באתר דודאים בעקבות תהליך המחזור
הפסולת שמגיעה לאתר דודאים עוברת תהליך מיון בו מפרידים את הפסולת האורגנית מבין שאר הפסולת. הפסולת האורגנית, כלומר שאריות מזון וגזם של עצים וגינות, תהפוך לדשן. שאר הפסולת תמויין לפי פלסטיק, עץ, ברזל, פסולת בניה ותעבור למפעלי מחזור המתמחים בחומר הגלם הזה. כל מה שלא ניתן למחזר – מוטמן בהרים של זבל.
בתחנת המיון הזבל ממוין ברובו בצורה ידנית. האשפה מועברת בתוף גדול המשמש כמסננת בו מופרד החומר האורגני. משאר הזבל מוציאים הפועלים ברזל, זכוכית, פלסטיק וניר. כל חומר נשלח למפעל מחזור שיכול לטפל בו, מרביתם נמצאים מעבר לים.
החומר האורגני נטחן, מעורבב עם גזם ועץ מרוסק, ומסודר ב"סילו" בו יעבור את תהליכי הפירוק הנדרשים. הסילואים מכוסים ביריעות פלסטיק כדי למנוע הרטבה.
בעוד שריח חריף של סרחון עולה מערימות האשפה הממתינות למיון, ערימת הקומפוסט המוכן חסרת ריח. הקומפוסט משמש לדישון של גינות עירוניות וביתיות.
בתוך המטמנה האשפה עוברת תהליכי פירוק ותסיסה ואחד מתוצרי התהליך הוא גז מתאן. הוא בעל השפעה מזיקה על אפקט החממה, אבל באתר דודאים מנצלים אותו כמקור אנרגיה להפקת חשמל. גאז המתאן נשאב ממעבה המטמנות, ועובר בצינורות אל תחנת כוח קטנה במוקמת באתר. ראוי לציין שמטמנה מיצרת גאז במשך שנים רבות וניתן להפיק ממנה זאג במשך 30 שנה אחרי סגירתו. בדודאים מפיקים עד 2 מגה וואט חשמל לשעה והוא משרת את הקיבוצים בסביבה.
ביקור באתר דודאים – מידע שימושי
- ביקור באתר דודאים אפשרי בתיאום מראשלקבוצות קטנות. מידע על ביקור באתר דודאים, שעות פעילות ותיאום הביקור
- לטובת צפרים, צלמים וחובבי ציפורים נערכים באתר דודאים סיורים מיוחדים. שווה לעקוב אחרי פרסומי אתר דודאים בפייסבוק.
- ביקור באתר דודאים אפשרי מגיל 14. בימים אלה החלו בהקמת מרכז מבקרים חדש ואליו יכולו להגיע גם משפחות עם ילדים צעירים.
זבל של אחד הוא אוצר של מישהו אחר – איך הופכים זבל למשאב?
הזבל מעורר אסוציאציות שליליות בתרבות שלנו. שהרי כולנו מדברים על "החיים בזבל" או גרוע מכך – "במיץ של הזבל" . בניהול נכון הזבל יכול להפוך למשאב שניתן להרויח ממנו ולחסוך בניצול משאבים מכדור הארץ. כמעט מכל סוג של זבל, ניתן להפיק משהו, אם כי לעיתים התהליך יקר ומסובך. חברת נגב אקולוגיה מחזיקה מלבד אתר דודאים מתקנים לטיפול בניר, צינורות השקיה מפלסטיק ופרש בעלי חיים.
להפוך זבל לדשן
תחנת רימון, עוסקת בהפיכת פרש של בעלי חיים לקומפוסט. איציק חיון, מנהל האתר לוקח אותנו למרפסת תצפית ממנה ניתן לראות את תהליכי העבודה באתר, ואת הנוף המרהיב שמסביב. עוד מספר שבועות, כשירד הגשם יתכסו כל המרחבים בירוק. בתרונות רוחמה ונחל גרר הסמוכים לכאן יפרשו מרבדים אדומים של כלניות. איציק הגיע לעסקי הזבל בזכות אחיו,שהקים חברה קטנה לטיפול בזבל בשנות השיבעים. איציק הצטרף אליו אליו אחרי סיום שירותו הצבאי. החוק בישראל מחייב לולים ורפתות לפנות את פרש בעלי החיים לטיפול מסודר. אתר רימון מקבל 120 אלף קוב בשנה של פרש ומהם מיצר 90 אלף קוב בשנה. ההפרש נובע מכך שהפסולת מגיעה רטובה והיא מתיבשת. הפינוי נעשה בתשלום, וגם הקומפוסט האורגני האיכותי נמכר.
תהליך הפיכת פרש, כלומר צואה של עופות ובקר, לקומפוסט כולל שלושה שלבים. הפרש, המגיע לאתר במשאיות, תחילה מעורבב עם קש וחומרים יבשים, כדי להקטין את הלחות ולהחדיר אוויר. את החומר המאוור מסדרים בשורות, שמעליהם עוברת המהפכת. מכונה יעודית שטוחנת את החומרים, מערבבת אותם ומחדירה חמצן. החמצן גורם להתחממות החומר ולבעירה. השרפה שורפת את החידקים ואת הזרעים שמגיעים ביחד עם הפרש כך דואגים שהקומפוסט לא יעביר מחלות ולא יצמיח עשבים שוטים. השלב הבא הוא שלב הניפוי. מכונה עם תוף גדול המשמש כמסננת מפרידה בין הקומפוסט לבין גושים וחלקים יבשים גדולים, שיוחזרו לסיבוב נוסף דרך המהפכת. התהליך כולו – מרגע כניסת המשאית עם הפרש, ועד לקומפוסט המוכן – לוקח כחודשיים. הקומפוסט מיועד לשדות של גידולים: ת"א , גזר, בעיקר בנגב הצפוני. תהליך המחזור בתחנת רימון נראה פשוט ואפילךו אלגנטי. הוא אפילו אינו מסריח. זאת מכיוון שרק סוג אחד של זבל מגיע לאתר. אבל הטיפול במרבית הזבל בארץ הוא יקר יותר ומסובך יותר, מכיוון שהזבל אינו מופרד.
מחזור – זה לא כל הסיפור
מכיוון שלכל חומר יש תהליך מחזור אחר, צריך להפריד ולמיין עוד לפני שמשליכים לפח. עלויות מחזור חמרים רבים הם יקרה ומורכבת. בקבוקי הפלסטיק למשל אינם ממוחזרים בארץ אלא נשלחים לתורכיה. באירופה ישנה הקפדה על הפרדה בין פסולת אורגנית, ניר, זכוכית, פחיות ושימורים כבר בבתים של האנשים. התושבים אינם יכולים להשליך גזם ורהיטים ישנים לרחוב, אלא עליהם להביא אותם למרכזי מחזור ולשלם על כך. שם מפורקים הרהיטים והחפצים למרכיבים שלהם. הרשויות אוכפות את חוקי המחזור. בארץ הפרדת הזבל נחלה כשלון. אמנם ברשויות מסוימות ישנם פחי מחזור צבעונים לסוגי זבל שונים, אבל המחזור אינו חובה ואינו נאכף. המדינה רואה ברשויות כיצרניות הזבל. הרשויות אבל מי שבאמת מיצר את הזבל הם אנחנו, התושבים.
מרכזי תיקון – הקאמבק.
לאבי היו ידי זהב. הוא ידע לעשות את כל התיקונים בבית, החל מתקיעת מסמר בקיר, דרך חיזוק רגל שולחן מתנדנדת, וכלה בתיקון רדיו השפורפרות הישן. מאימי למדתי איך לתפור מכפלת, כך שהתפר לא יהי גלוי לעין. למדתי איך לחזק כפתורים, להשחיל גומי למכנסיים, ולהטליא חור בג'ינס. איך להסיר כתם עקשן. אימי ידעה אפילו איך לתקן גרביים. נעלי העקב הנוחות של אימי נשלחו שוב ושוב לסנדלר. כיום אנחנו כבר לא מתקנים – אנחנו זורקים.
אבל בשנים האחרונות התיקונים עושים קאמבק.
עירית כפר סבא פתחה את מרכז קיפוד – מרכז לקיימות, ובו מקיימת סדנאות ופעילויות הקשורות בקיימות. במקום גם התקיימו ימי תיקונים, בהם בעלי מלאכה מתקנים בהתנדבות חפצים של הקהילה. בר תיקון הוא יוזמה דומה של של תושבי צפון תל אביב.
תעשית הבגדים נחשבת לאחת התעשיות המזהמות ביותר. לא רק שהחומרים לאשפרת הבד וצביעתו הם אינם ידידותיים לסביבה, העלות הזולה של היצור היא תוצאה של העסקת ילדים ונשים בתנאים מחפירים, התעשיה מעודדת רכישה של בגדים על ידי החלפת קולקציה מספר פעמים בעונה. בשנים האחרונות מעצבים רבים חוזרים לשימוש בחומרים טבעים, מבטיחים העסקה הוגנת של עובדיהם, וחוזרים לשיטות עבודה מסורתיות. כפי שלמדתי בסיור אופנה בתל אביב, ישראל מובילה בתחום זה. הגדילה לעשות חברת נודי ג'ינס השוודית, שמבטיחה ללקוחותיה תיקוני ג'ינס לכל החיים. החברה טוענת, שהג'ינס הנתפר מכותנה אורגנית ואיכותית מתיישן היטב, ואין מקומו בפח אחרי עונה אחת או שתיים.
למה לקנות אם אפשר להשאיל ?
להחליף ספרים בספריה מקובל עליכם ? אז למה לא להשאיל חפצים בספרית חפצים ? כשנסענו לטרק משפחתי באיסלנד, שכרנו שקי שינה מותאמים לקור האיסלנדי. תושבי פלורנטין הקימו בשכונתם ספרית חפצים, שמטרתה לאפשר לתושבים לשאול חפצים שדרושים להם החל מכלי עבודה שונים, דרך צידו קמפינג וכלה אפילו בכבל מאריך.
ספריות חפצים נפוצים מאוד בחברה החרדית, הרי הם הגמח"ים. בסיור בבני ברק למדתי שפרוש המילה גמ"ח הוא גמילות חסדים. ביהדות גמילות חסדים היא מצווה,שענינה לעשות חסד עם הזולת .היא הכוללת כל סוג של עזרה וסיוע כספי או נפשי: ביקור חולים, ניחום אבלים, הכנסת כלה, פתרון סכסוך בין אנשים ועוד. גם ייעוץ משפטי, קבוצות תמיכה, מתן סעד רפואי או נפשי נחשבות גמילות חסדים. המצווה הולידה פעילות של עמותות רבות העוסקות בעזרה לחלשים ולנזקקים בחלוקת בגדים ומזון, בהפעלת בתי תמחוי ובמתן סיוע למשפחות מרובות ילדים. ארגונים אלה נקראים לרוב גמ"חים. המושג גמ"ח התרחב גם למוסדות המשאילים ציוד ללא כוונות רווח: השאלת שמלות כלה, כלי אוכל לשמחות, ציוד רפואי, ריהוט לתינוק, סידורים וחומשים.
בעקבות ביקור באתר דודאים – מידע נוסף על מחזור
חברתי הבלוגרית נעה כרמון סיכמה את רשמיה מהביקור והוסיפה עיצות מעשיות להקטנת האשפה.
אלכסנדרה שלומי בעלת הבלוג the golden whale מראיינת את הממונה על המחזור בנתניה ומוסיפה עוד נקודות על הנושא
הרצאה של פרופ' גל ונטורה על זבל באומנות
