קול קורא לנדוד – ביקור אצל שבט הג'הלין

תחילה מגיעים הילדים. מסורקים, מסודרים, חגיגיים. הם מתרוצצים סביבי ומסמנים לי לבוא אחריהם אל הסוכה..  "בידכ אישרב שאי?" שואלת אותי ילדה חמודה, וכמעט מושכת אותי בידי אחריה. אני מהססת ומסתכלת סביבי. אני נמצאת בחאן אל אחמר, מאהל של 29 משפחות מבני שבט הג'הלין. מאהל היא אולי מילה יומרנית מכדי לתאר את המבנים הארעיים שסביבי. פחים, יריעות בד, ברזלים וקרשים שחוברו להם יחדיו לצורות מבני מגורים. לא עוד נוודים, אך גם לא יושבי קבע. על שבט הג'הלין שמעתי לראשונה במסגרת טיול הליכה לילי אל מנזר מרסבא. המדריך שלנו היה בן השבט. בדרך למנזר עצרנו לנוח ולהתחמם באחד האוהלים. בלילה, לאורו של ירח מבני הפחונים, מתחמי הקרשים וסככות בעלי החיים נראו מאיימים. לאור יום הם נראו מכמירי לב ועלובים. אך העידו על תושיה, יצירתית וידיים טובות. אורח החיים של שבט ג'הלין סקרן אותי. הנה בחו"המ סוכות נפלה לידי ההזדמנות. 

יומו הראשון של הסתו. שבת של סוכות. רוח קרירה. השמיים מכוסים בעננים אפורים, מסתירים את החמה היוקדת. בימים כאלה המדבר נעשה רך יותר . המשנה את גווניו. בימים כאלה אפשר להסתכל למדבר ישירות בעיניים. בלי לצמצמן לכדי חריץ.  "במסגרת אירוע אוהלים פתוחים, בואו לביקור במאהל שבט הג'הלין" כך נכתב במודעת פייסבוק שצדה את עיני. בהחלטה של ספונטנית, החלטתי לנסוע.

בעברו המזרחי של ירושלים משתנה הנוף. נעלמים עצי האורן ומופיעות הגבעות החשופות. נעלמות המדרכות והגינות ומופיעה גדר ההפרדה. מבלי משים אני נדרכת. הכביש המתפתל  מבלבל. גדר ההפרדה פעם מימינו, פעם משמאלו. תכף יופיעו השלטים האדומים המזהירים מפני כניסה לישובים פלשתיניים. אני נצמדת בריכוז לפיתולי הכביש. שמה מבטחי בוויז שידע להוריד אותי מהכביש במקום הנכון. כאן במרחב הזה גיאו- פוליטיקה הוא לא רק מינוח בכתבה עיתונאית, אלא החיים עצמם. 

וויז מוביל אותי בבטחה עד לתצפית נחל אוג. משם עלי לשים מבטחי בהוראות כתובות, השולחות אותי היישר אל דרך עפר. בימים כהרגלם לא היה עולה על דעתי לרדת כאן מהכביש. אבל בריסטול ועליו כיתוב צבעוני "אוהלים פתוחים, שבט הג'הלין" . אני יורדת מחנית התצפית אל כביש העבר ומתחילה לנסוע. השילוט הזה מלווה אותי בכל פניה ופיצול. לאחר נסיעה קצרה אני מגיעה אל מאהל חאן אל אחמר. באתי לראות, להכיר ולשמוע.

"הבדואי צריך שלושה דברים " מתחיל ראש הכפר,עיד ג'הלין, את סיפורו, " מים כדי לשתות, אדמה כדי לרעות את הצאן והגמלים, ושוק כדי למכור את מוצרי החלב ולקנות מצרכים" לבדואים שחיים בחאן אל אחמר, כמו בדואים רבים בשבט הג'הלין , אין מים, אין אדמה ואין גישה לשוק. 

לפני קום המדינה ישב שבט הג'הלין בדרום מדבר יהודה באיזור ערד של היום. לפי מפקד אוכלוסין בריטי מנה השבט כ 2000 נפשות. לאחר קום המדינה גורשו בני הג'הלין מהשטח, שהיה בשליטת ישראל, צפונה אל שטחי יהודה ושומרון, שהיו אז בידי הירדנים. הם התישבו בשולי מזרח ירושלים, על אדמות ציבור ועל שטחים לא מעובדים של כפרי האיזור. ההתישבות נעשה בהסכמת התושבים ובאישור השלטונות הירדניים. הם הורשו לנדוד באיזור עם עדריהם. לאחר מלחמת ששת הימים הפכה ישראל חלקים גדולים מיהודה ושומרון לשטחי אש, ולשמורות טבע. הבדואים לא יכלו עוד לנדוד. הם התישבו סמוך לכביש 1 באוהלים, פחונים ומערות ורעו את עדריהם בסביבה. כשהחלה ישראל לישב את האיזור בישובים יהודיים. שטחי המרעה של עדרי השבט הלכו הצטמצמו. 

עיד נולד כאן בחאן אל אחמר לפני 53 שנה. כאן נשא אישה וכאן נולדו לו שבעת ילדיו, ונכדיו. אנחנו מתישבים בסוכת האירוח תחת עץ תות רחב עלים. כשמתכנסים המבקרים, סובב ביניהם בנו של עיד עם מגש ועליו כוסות תה קטנות. משנתפסים כל הכסאות וסבבי התה והקפה מסתיימים מפקיד עיד את המכשיר הסלולרי שלו בידי נכדתו, ומתחיל לספר על החיים שלו ושל משפחתו. תנאי החיים הבסיסיים ביותר לא מתקיימים כאן במתחם. בתי המתחם הם אינם אלא מבנים ארעים המורכבים מפחים, דיקטים וברזלים. במתחם אין מים זורמים ואין צנרת ביוב. לחשמל הם חוברו רק לפני 9 חודשים. על הפחונים שבהם הם חיים עומדים צווי הריסה מטעם מדינת ישראל.

מכיוון שהם אזרחי הרשות הפלשתינאית, אין הם יכולים להגיע לשטח ישראל. הנשים מתקשות להגיע אל השווקים ברשות הפלשתינאית מפאת מרחק. עיד מספר על בנו, שחקן כדורגל מקצועי, שהיה חבר בקבוצת הכדורגל של רמאללה. מכיוון שהאימונים מתקיימים בערב עד השעות המאוחרות, בהן אין לו איך לחזור למאהל. בעבר נאלצו הילדים הקטנים ללכת רחוק או להטלטל על חמורים אל בית הספר ביריחו. כבר קרא שילדים, שהלכו בשולי הכביש נדרסו. 

מאהל חאן אל אחמר עלה לכותרות בעקבות פרשת בית הספר. בגלל המרחק וסכנת התאונות נמנעו משפחות רבות לשלוח את ילדיהן בעיקר בנותיהן לבית הספר.  במשך שנים ארוכות חזרו ובקשו התושבים מהמנהל האזרחי להקים בית ספר במקום . משסורבו שוב ושוב, החליטו להקים בכוחות עצמם בית ספר. לעזרתם נרתמו פעילים אקולוגיים מאיטליה וביחד עם מתנדבים מישראל ותושבי המקום הקימו מבניה מחול וצמיגים משומשים, שכוסו בבוץ. בניה אקולוגית. גם כנגד מבנה זה הוצא צו הריסה, שבוטל עקב לחץ ציבורי ובינלאומי. כיום בבית הספר הזה לומדים כ90 ילדים, ולהן 5 מורות פלשתיניות. 

" שועל! " מפסיק לפתע עיד את שטף דיבורו ומצביע אל הגבעות הקרחות והיבשות. אני מפנה את מבטי לכיוון שהוא מראה, מאמצת את עיני ומחפשת. לא רואה דבר. רק חול ואבנים. לפתע – תנועה. שועל רץ, מביט כה וכה, מרחרח וממשיך במרוצתו. אני מתפעלת מיופיו, שהרי לא בכל יום אני זוכה לראות חיית בר. עיד מתפעל פחות. "את התרנגולות שלי הוא בא לחפש" . התרנגולות מתרוצצות חופשי באיזור המאהל. במשק של עיד צהלה ושמחה. המבקרים נכנסים כדי להציץ בעיזים ובחמור. האמיצים שבהם עולים על גבו. 

מחלב העיזים עושה אום חמיס לבנה. היא דלילה, חמצמצה והולכת טוב עם האורז הצהוב שהיא מכינה. תוסיפו לזה סלט – והרי לכם ארוחה צבעונית, טעימה קלילה ומשביעה. לא יאומן שאת האוכל הטעים הזה היא מכינה במטבח מאולתר שהוא לא  יותר מכיור ומשטח קטן לידו. את הפיתות , הקפה והתה היא מכינה על מדורה קטנה. היא עובדת בשקט ובמהירות. ידיה מרדות את הבצק באוויר, מותחות אותו לכדי עובי ניר. במיומנות היא פורשת אותו מעל הסאג'. 

ביתו של עיד מורכב כולו מדיקטים ועליהם פרסומות לריצוף וכלים סניטרים. היש אירוניה גדולה מזו ? על הדיקטים עדיין מודבקים דוגמאות לחרסינה. צילומים של כיורים וברזים נוצצים מבטיחים לקונים יוקרה ופאר. ערימת מזרונים מסודרת בקצה החלל שיוצרים הדיקטים, המחוברים ביניהם בחומרי איטום שונים. ליד החלון -עומדת נרגילה. מעבר לכך – ריק. תנאי המגורים במבנים האלה קשים – בקיץ לוהט, בחורף קר ולעיתים הגשם חודר את הבידוד. האוהלים הבדואים מותאמים לחיים במדבר – כשחם : מגלגלים את יריעות האוהל ומאפשרים לרוח להכנס ולקרר. כשקר האוהלים עשויי הצמר מחממים. עם טיפות הגשם הראשונות הצמר מתנפח וסיביו נמצדים זה אל זה וכך הם מבודדים. אז למה הבדואים לא חיים באוהלים ? הסיבה לכך שטחי מרעה. אוהל בדואי מורכב מחמש , שבע או תשע יריעות צמר באורך 16 מטר ורוחב 1 מטר האחד. כדי לארוג יריעה כזאת נדרש צמר מ150 עיזים. כיום שטחי המרעה העומדים לרשות הבדואים אינם מאפשרים לכלכל עדרים  כ"כ גדולים. הפרקטיקה חיסלה את הרומנטיקה. 

בביקור שכזה אי אפשר להמנע מפוליטיקה. עיד מסכם את המצב :

"אנחנו היינו כאן עוד לפני התישבות היהודים. החוק העתמני קבע שלבדואים מותר לנדוד במדבר. החוק בריטי אישר לנו לשבת כאן. חוק ירדני אומר: תעשה מה שאתה רוצה אל תבקש מאיתנו כלום. החוק ישראלי מתיר מבנים ארעים. הוגשו 17 תוכניות מתאר לבניה , אף אחת לא אושרה. למה? הישראלים רוצים לספח , אבל לא רוצים פלשתינים"

בשנות ה90 החליט המנהל האזרחי לפנות את הבדואים ממאהליהם ולהעבירם לישוב קבע. התוכנית היתה לבנות שכונות וליצור רצף התישבותי יהודי בין ירושלים למעלה אדומים. סמוך לישוב הפלשתיני אבו דיס הוקצה שטח ובו החלה הכשרת הקרקע למגרשים עליהם יוכלו לבנות את בתיהם. בני השבט סרבו לעברו לשכונה שהוקצתה להםכיוון שהשכונה ממוקמת סמוך למזבלה ולמטמנה. מאז מתנהל מאבק משפטי בצווי הפינו וההריסה. המצדדים בפינוי טוענים כי המאהלים הם ישובים בלתי חוקיים עם מפגעים בטיחותים. הם כלים בידי הרשות הפלשתינאית כדי לקבוע עובדות בשטח לקראת הקמת מדינה פלשתינית. לטענתם הבדואים מתומרנים גם על ידי ארגונים אירופאים, דוגמת הארגון שהקים את בית הספר, כדי לשמש בסיס לקמפיינים אנטי ישראלים.

ביקור אצל שבט הג'הלין – מידע נוסף

הביקור במאהל חאן אל אחמר הוא יוזמה של ידידי שבט הג'הלין. זוהי קבוצת פעילים מכל קצוות הקשת הפוליטית המתנגדת לגירוש הקהילות הבדואיות של שבט הג'האלין במרחב בין ירושלים ויריחו ובבקעת הירדן. קבוצת הפעילים מקדמת יוזמות לשיפור חייהם של בני השבט. כך למשל הפעילים לימדו את הנשים לגדל ירקות וצמחי תבלין, להפיק זרעים מרירקות ולהפוך שאריות מזון לקומפוסט כדי לשפר את התזונה. פרוייקט תפירת בובות ורקמה עליהם מאפשר לנשות השבט ובנותיו לשמר מסורת ולהתפרנס ממכירתם.

למידע נוסף על לאירועים נוספים מומלץ לעקוב אחרי ידידי הג'הלין בפייסבוק.

פוסטים נוספים על הבדואים בישראל

• בכפר הבדואי טבאש, הנמצא בגליל מתגוררת משפחת גוריון כבר שנים רבות. המשפחה היהודית הגיע לכפר בעקבות הזמנת מוסטפה מוכתר הכפר. לקריאה על חיי השכנות ועל אירוח בטבאש.
• על שלוש נשים בדואיות פורצות דרך
• ביקור ברמאדן ברהט, הבדואית