את חלקו השלישי של הטיול שלנו ביפן אנחנו מבלים למרגלות האלפים היפניים. הימים הם תחילת האביב, השלג עדיין על פסגות האלפים היפניים ופריחת הדובדבן בעיצומה. אנחנו נהנים מאירוח ביתי בכפר קטן, וממנו יוצאים לגיחות יומיות לטיול בסביבה. הטיול שלנו ביפן הכתיב זמן הגעה מחוץ לעונה לאיזור האלפים היפניים, ושהותינו התברכה במזג אויר סגרירי וגשם. בכל זאת הצלחנו להנות מנוף מרהיב ולעיתים מושלג, מטיול בערים קטנות ונעימות, ובעיקר מהשהות בכפר קטן לרגלי האלפים.
כאן תוכלו לקרוא על
- מה הם האלפים היפניים והיכן הם ?
- לינה בכפר קטן למרגלות האלפים
- כפרים עם גגות קש
- נסיעה מושלגת לאורך נהר השו
- גוג'ו : דגי קוי ומאכלים מפלסטיק
שני פוסטים נוספים הקשורים לאלפים היפניים
- בדרך לאלפים עצרנו במצומוטו והצטערנו שלא נשארנו ללילה
- טיול יום לקנזאווה
מה הם והיכן הם האלפים היפניים ?
המונח האלפים היפנים חוזר על עצמו שוב ושוב בבלוגים ובקבוצות הטיולים. כל הדיווחים על טיולים באלפים משאירים אותי קצת מבולבלת. מה ליפן ולאלפים ? רכס ההרים הגבוהים האלה נמצאים באירופה, רחוקים אלפי קילומטרים מיפן.
האלפים היפניים הם קבוצה של שלושה רכסי הרים החוצים לאורכו את האי הונשו, האי המרכזי של יפן. קבוצת רכסי הרים זו, הנפגשת במרכז האי, כוללת את הרי הידה, הרי קיסו והרי אקאישי. השם נטבע לראשונה על ידי ויליאם גאולנד, מהנדס מכרות וארכיאולוג חובב, שחפר בסטונהנג' ונחשב לאבי הארכיאולוגיה היפנית – הוא היה הראשון שחפר חפירות ארכיאולוגיות בתילי קבורה ביפן. כמו אנגלים רבים הוא הגיע ליפן בתקופת המייג'י עם חוזה העסקה משלטונות יפן כדי שיתרום מומחיותו מטלורגיה למודרניזציה של יפן. בזמנו החופשי הוא עסק בטיפוס הרים. השם הפך פופולרי בקרב האירופאים בזכות מסיונר חובב טיפוס הרים, הכומר וולטר וסטון. ביפנית ההרים מכונים Nihon Arupusu.
כינוי שלושת הרכסים האלה בשם אחד הוא ממש מבלבל. אם תעשו זום-אין על מפת יפן תראו עדו רכסים של הרים באיזור הזה – שאינן נכללים תחת הכינוי האלפים היפניים. והם בודאי יפים לא פחות. בשלושת רכסי האלפים היפניים ישנן שמורות טבע ומסלולים לטיולים , אבל בדרך כלל כמדברים על טיולים באלפים היפניים מתכוונים להרי הידה – האלפים הצפוניים. השמורות ומסלולי הטיול שם הפעילים מאמצע האביב ועד לסוף הסתו. בחורף ישנם אתרי סקי הנחשבים לטובים בעולם. אנחנו הגענו לאיזור מוקדם מכדי לטייל במסלולי הטבע, ומאוחר מדי לעשות סקי. הזמן הטוב ביותר להגיע לאיזור הוא מחלקו השני של אפריל ועד סוף נובמבר. אנחנו הקדשנו לאיזור רק שלושה ימים, אבל בעונה עדיף להקדיש לאלפים היפניים לפחות שבוע. כך אפשר לשלב בין ביקור בערים ובכפרים לבין מסלולי הליכה בטבע.
שמורת טבע הררית נוספת היא שמורת הוקוסאן. משום מה היא לא נחשבת האלפים אבל גם בה יש מבחר גדול של מסלולי הליכה ונקודות עניין.
- אחד המסלולים התיירותיים הפופולריים דרך האלפים הצפוניים היא מכונה דרך האלפים. היא מחברת בין טטימה ואומצ'י.
- פוסט מסכם של אפשרויות הטיול באלפים היפנים בקבוצת יפן למטיילים
- חברתי זיוה רענן טיילה סתו במשך שבוע באלפים היפניים
- מה לי להלין על מזג האוויר? חברתי איריס סויניק קראסו טיילה באלפים היפניים כשעל יפן עבר טייפון
לינה בכפר קטן למרגלות האלפים היפניים
"מכאן מחר בבוקר תוכלו לראות נוף יפה " מחווה קיטה, המארח שלנו, אל החלון הממוקם מול דלתות ההזזה של החדר שלנו. בחוץ -עלטה. בעלטה הזו, מלווים בטפטוף עשינו את דרכנו אל בית ההארחה שלנו. מכשיר הניווט לקח אותנו בבטחה דרך הדרכים הצרות של הכפר, במעלה ההר אל רחוב קטן שלצידיו בתים מסורתיים. צדק קיטה. בכל בוקר נשקף מהחלון נוף יפהפה אל הכפר השוכן למרגלות ההר. בכל בוקר הנוף אחר: פעם מעורפל, פעם בהיר, וביום השלישי, כשמתגלות הפסגות המושלגות הוא – עוצר נשימה.
את מקום הלינה שלנו לשלושת הלילות הבאים אני בוחרת בכפר קטן בינות ההרים – גסטהאוס טקזורי. הלינה בבית מסורתי על מחצלות טטמי ופוטונים. לאחר אישור ההזמנה, אני מקבלת הודעה המבשרת לי, שלמשפחה יש פעוט שלעיתים בוכה בלילות, וזה יתקבל בהבנה אם אנחנו נבטל את ההזמנה.קשה לתאר כמה רבה המודעות וההתחשבות של היפנים לאנשים סביבם. להזכירכם – בבית מסורתי הקירות הם, פשוטו כמשמעו – מניר. הפעוט פשוט ממיס את לב כל מי שפוגש בו. זוג הההורים מארחים אותנו בלבביות ואנחנו זוכים לצפות על חיי הקהילה המקומית. והלילות ? בסופו של יום אנחנו כ"כ עייפים ששום דבר לא מעיר אותנו. אנחנו ישנים מצויין!
אנחנו ישנים בבית מסורתי, שבנוי מחומרים מסורתיים – עץ , קש, נייר, אבל הותקנו בו אמצעים מודרניים – יש מים זורמים, חשמל, וייפי וחלונות חיצוניים מזכוכית. חלוקת החדרים הפנימיים היא בעזרת דלתות הזזה מעץ ומנייר. בחדר המסורתי שלנו מותקן מזגן מודרני.
ליבו של הבית הוא חדר אירוח גדול שבמרכזו תנור לבנים, שבמה בעל הבית במו ידיו. החדר מעוצב בטעם טוב, חמים ונעים לבלות בו. כאן אנחנו פוגשים גם את שאר האורחים, וכמו תמיד במצבים כאלה מתפתחות שיחות נעימות.
האירוח בבית מסורתי בקהילה מקומית מאפשר לנו להתבונן באורח החיים המסורתי יותר. גם כאן, אנחנו חולצים את נעלינו בכניסה, ומקבלים כפכפים. בכניסה לחדר שלנו – אנחנו מורידים את הכפכפים. השירותים והמקלחות משותפים – אבל הכל נקי ומבריק. לשירותים – יש כפכפים משלהם. ליד הכיורים בחדר הרחצה הוצב שרפרף קטן. כדי שיהי לנו נוח לשבת מול המראה. נראה שעל כל דבר חשבו כאן. בית פשוט אבל מעוצב בטוב טעם. בפינות רבות הונחו פרטים קטנים בתשומת לב: גלויה עם איור, פרחים מיובשים באגרטל קטן, איצטרובל.
כשאנחנו מגיעים אנחנו מקבלים מפה מאוירת ובה המלצות על מקומות מענינים בסביבה : הכפרים עם גגות הקש, מקומות מלאכת יד מסורתיים, והקולינריה המקומית. מתברר שהאיזור מתמחה בתבשילים מבשר דוב . אנחנו כמובן מתחלחלים מהרעיון, אבל האיש נאות לטעום מתבשיל בשר חזיר הבר של בעלת הבית. הנערה ואני – בוחרים בתבשיל צמחוני, ונהנים ממנה טעימה של קארי יפני. כמובן – האוכל הכפרי הפשוט מוגש בצורה אסטטית לשולחן.
להזמנת מקום הלינה גסטהאוס טקזורי
בתי קש למרגלות האלפים היפנים
שירקווה גו – בגשם וביום בהיר
גולת הכותרת של האיזור שבו אנחנו מתארחים הוא אתר מורשת עולמית הכולל שלושה כפרים ובהם בתים עם גגות קש מסורתיים. הכפר המפורסם שבהם הוא שירקווה -גו כי יש בו את ריכוז הבתים הגדול ביותר. הכפר הוא עצירת חובה לכל התיירים באיזור. היום שבו אנחנו מבקרים הוא יום גשום במיוחד . את הטיול שלנו בכפר אנחנו מתחילים דוקא מהתצפית מגבעה מעליו. למרות היום הגשום , ואולי בגללו – מראה הכפר באמת קסום. השעה עדין מוקדמת והכפר ריק ממבקרים. השדות המקיפים את הבתים, הולכים ומתמלאים מים.
אנחנו מחליטים להשאיר את הרכב שלנו בחניה וללכת אל הכפר ברגל. הגשם יורד ללא הפסקה וכשאנחנו מגיעים אל מרכז הכפר אנחנו תופסים מחסה בסופרמרקט של הכפר. הכפר אומנם אתר מורשת עולמית אבל בכפר חיים אנשים והם צריכים לאכול.בזה אחרי זה מגיעים תשובי הכפר, מחנים את מכוניותיהן הקטנות בחניה, ומקפצים בין השלוליות וסליהם בידם.
אוטובוסי התיירים הראשונים מגיעים והתיירים מסתתרים תחת מטריותיהם, ויוצאים לטייל בכפר. חנויות המזכרות נפתחות, וכך גם הבתים לדוגמה והמוזיאונים הקטנים. אנחנו מצטרפים לתיירים ומטיילים קצת בין רחובות החפר.
בכפר יש המון פינות חמד, אבל להסתובב בגשם שלא פוסק זה די מבאס. לשמחתינו, אנחנו גרים בקרבת מקום, ולאחר יומיים , כשמתבהר אנחנו זוכים לראות את הכפר במלוא הדרו.
כמה מילים על גגות קש יפניים
בכל רחבי הארכיפלג של יפן בנו האנשים בתים עם גגות קש, והתאימו אותם למזג האוויר. המונח היפני קיה Kaya הוא מונח כללי לכל סוגי הצמחים שניתן לחפות בעזרתם גג: חיטה, אורז, במבוק, קנים, עשב ועוד. אלה הם חומרים מתחדשים שקל לגדל אותם כל עוד, קוצרים את השדות. עקב האקלים הלח והטרופי של יפן אם מפסיקים לקצור את השדות, היער שב ומשתלט. החומר הנפוץ ביותר לחיפוי גגות הוא מיסקנטוס (Miscanthus ). זהו צמח ממשפחת הדגנים שגובהו עולה על מטר. החומר השני הנפוץ הוא הקנה. חומרים אלה משמשים בחווה לצרכים נוספים: מזון לבעלי החיים, דשן לשדות, מצע לבעלי חיים, מחיצות , סלים ומחצלות. אף צמח לא בוזבז, צמחים מכופפים שמשו למצע לבעלי חיים. כאשר הוחלף הגג, החומר הישן שימש לדשן בשדות. גם הקנים שנאכלו על ידי בעלי החיים בחווה הפכו בסופו של דבר לדשן. הקיה היא הבסיס לחקלאות מקיימת.
חיפוי הגג היתה פעולה שכל הכפר היה מעורב בה. הצמחים הם קלים וכל אחד יכול לשאת אותם. הן גמשים וקלים לקשירה. עבודת הצוות הביאה לשיתןף מיגע וטכניקות, ולשיפור מתמיד של איכות העבודה. פיתחו כלים מיוחדים, וגגות בעלי סגנונות שונים , ואפילו עיטורים מקומיים.
גידול הקיה, הקציר והטיפול בה עד לחיפוי הגג תלוי בגיאוגרפיה שלהכפר, ובכיווןני השמש. אפילו בין שלושת הכפרים הקרובים ישנו שוני .בעוד שבכפר אחד את הקיה הקצורים מעמידים סביב לבית שישמשו כמגן מפני השלג, רק לאחר החורף משתמשים בו לחיפוי. בכפר אחר, מיבשים את הקנים מיד לאחר הקציר, ומחפים את הגגו.
המודרניזציה של החקלאות כמעט הכחידה את כל בתי הקש ביפן. כאשר החלה תקופת המייג'י באמצע המאה ה19 כ30% משטחה של יפן היה שדות של קאיה. כיום הם מהוים רק 2-3% משטח יפן. מרגע שהחקלאות המודרנית החלה להשתמש בדשנים, אבדה המוטיבציה לטיפול בשדות הקאיה רק למטרות הגגות. העלמותם של גגות הקש יחד עם השדות השפיעה על הנוף ביפן בצורה דרסטית. מכיוון שלא קצרו יותר קנים באגמים, הם התדלדלו והמים הזדהמו. הקנים שמשו כמסנן. כך נהרס בית גידול לבעלי חיים וצמחים.
נסיעה לאורך נהר שו
בבוקר היום האחרון שלנו סופסוף מתבהר ואנחנו זוכים לראות את הכפר שלנו ואת הדרכים המובילות אליו לאור שמש. אנחנו מגלים להפתעתינו שבלילה ירד שלג, והוא עדיין מכסה שדות וגגות.
היום אנחנו עוזבים את האלפים היפניים ועושים את דרכינו דרומה לקיוטו. זוהי נסיעה ארוכה ברכב, ואנחנו מתכננים על הדרך נקודות עצירה יפות. הנסיעה שלנו היא לאורך הנהר שו. נהר רחב ידיים, שלאורכו נבנו 9 סכרים.
ככל שאנחנו מדרימים, ועולים בגובה השלג הופך להיות יותר ויותר נוכח. אנחנו עבורים ליד עיירות כשכיפות שלג נחות על בתיהם. אנחנו עבורים בקצותיהם של חורשות, שהשלג נח על ענפיהם המושלגים. הרואד טריפ המושלג המפתיע הזה משובב נפש!
הבחירה במסלול הזה היתה הימור. בדרך כלל נוסעים מאיזור האלפים היפנים אל קיוטו דרך כביש החוף. אבל אנחנו רצינו לנסוע בדרך הררית. ההימור שלנו הצליח בגדול 0 לאורך כל הדרך אנחנו כמעט לבד. הכביש מתפתל בסמוך לנהר, ומאפשר לנו הצצה אל נוף פראי.אנחנו בוחרים ספונטנית היכן לעצור לתצפית על הנוף
לאורך כשעה נסיעה אנחנו מגיעים אל סכר מיבורו (Miboro) זהו הסכר הגדול ביותר על הנר, ותפוקת החשמל שלו מגיעה ל 256 מגה-ווט ( כעשירית מתפוקת תחנת הכוח של חדרה). בחלקו הצפוני של הסכר ישנה חניה , ואפשר לעצור ולטייל מעט לאורכו. המראות, במיוחד על ההר המושלג נהדרים.
הסכר מבוסס על אגם, שלחופיו היו כפרים קטנים ומקדשים. כשבנו את הסכר מאלצו להציף את העמק ואת הכפרים. כ200 בתים הוטבעו, ביניהם בתי קש מסורתיים. כשממשיכים לנסוע דרומה, ישנה תצפית נוספת על הסכר ובה שני עצי דובדבן עתיקים. לענפי העץ הורכבו תומכים, כדי שלא ישברו תחת משקלם. העצים האלה הועתקו לכאן מאחד המקדשים. יש האומרים שכל עלה מייצג נשמתו של מישהו שחי בעבר בעמק, לפני שהוצף. פריחת הדובדבן רק הנצה כשאנחנו עוברים.
גוג'ו – דגי קוי ומעדני פלסטיק
לקראת הצהריים עצרנו בעיירה גוג'ו – הצ'ימן (Gujo-Hachiman) הנודעת בזכות הטירה הנאה שמעליה, והמים המינרליים הזורמים בברזים ובמזרקות הקטנות בעיירה. כמו כן העיירה היא מרכז ליצור של כל אותם דגמי פלסטיק של מזון, שאי אפשר בלעדיהם ביפן.העיירה גוג'ו הצ'ימן ממוקמת בעמק ובו זורמים שלושה נהרות : יושידה, נגרה וקודרה. העיירה נבנתה במאה ה16 בסמוך לטירה שנבנתה שם. העיירה ממוקמת על גדותיו של נהר יושידה, המצטיין במים נקיים ועשירים במינרלים.
לאחר שהחננו את האוטו שלנו ליד בנין העיריה, הלכנו בעקבות השלטים אל לשכת התיירות המקומית. התקבלנו בסבר פנים יפות וקיבלנו המלצות לסיור נחמד בעיירה. הרחובות נקיים ומחזיתות הבתים הקטנים, רבים מהם מעץ, מטופחים. בכניסה לכל בית שינו עיטור קטן עשוי מקש וניירות. דוגמה מוקטנת של העיטורים שנתלים במקדשים. למזל ? לברכה? לשפע? – הכל הולך. יש מי שלא סומך רק על האלים ותולה דלי אדום – כנגד שריפה, חס וחלילה.
מערכות מים הותקנו בעיירה כדי לרתום את מי המעינות והפשרת השלגים לתועלת התושבים. ליד המעין הותקנו 4 בריכות שמי המעין זורמות מאחת לשניה. הבריכה הראשונה מיועדת למי שתיה ובישול. הבריכות השניה והשלישית מיועדת לשטיפת אורז, והרביעית – לכביסה. כך שמרו על נקיון המים. בעבר, לפני עידן הצינורות, תעלות הבילו מים אל הבתים והם שמשו את המשפחות לצרכיהם. גם בהם השתמשו לכביסה ולשטיפה אבל היו כללים נוקשים על מה מותר ומה אסור לשטוף. מערכת המים מתפקדת גם כיום, והיא משמשת לנוי. גאוות העיירה היא על תעלה אחת שבה שוחים דגי קוי צבעוניים ושמנים במיוחד.
גם הפעם אנחנו נכנסים באופן אקראי למסעדה ברחוב הראשי, מזמינים מהתפריט הצבעוני, ונהנים מאוד מהמנות שלנו.
אחרי ששבענו מאוכל אמיתי אנחנו נכנסים להציץ בחנות של דגמי אוכל. גוג'ו היא מרכז של עיצוב ויצור דגמי אוכל, שכל כך פופולרים ביפן. לפניש הגענו חליפ היה לנו כלל אחד שממש הקפדנו עליו – לעולם לא לאכול במסעדה עם תמונות בתפריט , על אחת כמה וכמה – כשיש מנות מוצגות. אבל ביפן , דגמי האוכל הצילו אותנו : כך יכולנו לראות איך האוכל נראה, מה הוא כולל ואפילו המ גודל המנות. את הקרדיט לפינוק הזה הולך למר איוזקי טקיזו תושב העיירה שבשנות השלושים של המאה הקודמת החך ליצר דגמי אוכל ריאסליטים משעווה תוך כדי ניסוי ותהיה. בית המלאכה שהקים עדין פועל. נכנסנו להציץ בחנות אחת שמוכרת דגמים – וממש התפעלנו. ביפן כמו ביפן – העבודה איכותית ומדוייקת,
נשמע מרתק!
אני מניחה שהמושג ״אלפים״ שימש הרבה אירופאים לתיאור איזורים הרריים – גם בניו זילנד יש איזור שנקרא ״האלפים הדרומיים״ באי הדרומי כנראה מהסיבה הזו.
לגבי ההתחשבות של היפנים – זה נפלא, אבל הלב שלי קצת נחמץ מהמחשבה שיש ישראלים שעלולים להזמין מקום גם בידיעה שיש בבית תינוק ואז לדרוש החזר או לעשות למארחים בעיות. לצערי הכרתי לא מעט אנשים שזו היתה ההתנהלות שלהם בחו״ל מתוך מחשבה שהם ״החכמים הגדולים״ שמנצלים את ה״תמימות״ של ה״פראיירים״ המקומיים כדי לקבל משהו בחינם, בלי להבין איזה הרס הם נוטעים ואיזה דימוי הם משאירים מאחוריהם במיוחד עבור ישראלים אחרים ומתורבתים יותר.
ולגבי תבשילים מבשר דוב – מה שנתפס בעינינו כעוד חיה חמודה יכול להיות באיזור המדובר חיה מסוכנת שמפריעה לחיים השוטפים ולכן צדים אותה, ואז כמובן מנצלים את הבשר כדי לא לבזבז אותו.
תודה עדי, לגבי השם את כנראה צודקת. מה גם שזה היה בשיא תקופת הקולוניאליזם והאירופאים הרשו לעצמם להתנהג כמו אדוני הארץ בכל מקום שהגיעו ולקרוא למקומות בשמות שלהם. לגבי הדוב – אני מבינה מצויין שאנשים אוכלים את מה שיש בסביבתם. מה שמפתיע אותי זה שכיום דובים זו חיה בסכנת הכחדה – וביפן עדין אוכלים אותה.
ביפן כנראה אין מודעות לנושא השימור כפי שלנו יש, גם כשמדובר על דובים, כרישים או לוויתנים…
נכון. וזה די מפתיע כי הם לכאורה מאוד מתפעלים מהטבע.
תודה! פירוט מדהים. האם התאריכים שכתובים הם התאריכים בהם שהיתם ביפן??
תודה שני. אנחנו היינו בין סוף מרץ לאמצע אפריל. בדיוק על פריחת הדובדבן ולופשת פסח.