נסיעה ללנגטנג – יום מרתק מבעד לחלון

"שמונה שעות נסיעה! " אני זועקת לעצמי, כשאני קוראת בלו"ז הטיול את אורכה המוערך של נסיעה ללנגטנג. אני נושמת שתי נשימות עמוקות ומזכירה לעצמי שככה זה בנפאל : דרכי חתחתים מפותלות. אחרי עוד שתי נשימות, אני נזכרת שהדרך לאנפורנה היתה מרתקת, וכמוה גם דרך הררית בטג'יקיסטן, אפילו רואד טריפ ארוך בטקסס. גם הפעם אורכה של נסיעה ללנגטנג נשמעה מרתיעה, בפועל היתה יום מעניין ומהנה למדי. לאורך הדרך צפינו בנופים מגוונים ומפתיעים. ביניהם עמק רחב היידים לאורך נהר טרישולי,שאליו הייתי שמחה לחזור לטיול נינוח יותר. את אותה הדרך אנחנו עושים גם בחזרה, אבל מכיוון שהחיים בנפאל לא עוצרים לרגע – היא מעניינת לא פחות. הצטרפו לנסיעה, או עברו ישירות לתכלס.

תמונות מיום נסיעה ללנגטנג

בוקר בתאמל

"הקדימו להגיע" כותב לנו הכימאי בווטסאפ," לקח להם 20 דקות להכין לי את האוכל". הכימאי, שדואג תמיד להקדים תרופה לשיבוש בתכניות, הקדים להגיע והעיר את הטבחים. כשאני מגיעה במטבח ההכנות בעצומן. חדר האוכל ממוקם בקומה הרביעית של המלון בתאמל, שכונת התיירים של קטמנדו. מהמרפסת אני מתבוננת אל הרחוב המתעורר. כבר בזריחה הוא שוקק חיים: הולכי רגל, כלי רכב, אופנים. כולם ממהרים בנינוחות ליעדם.

אני מזמינה את ארוחתי, וצוות המטבח עוסק בהכנתה. הכימאי מסיים ארוחתו ונראה מודאג. הבוטנאי והמרתוניסט, חברינו לצוות, שחולקים חדר במלון עדין לא הופיעו. אולי קרה להם משהו ? אולי שכחו להתעורר? רגע לפני שהכימאי יורד לחפש אותם בחדרם, הם מופיעים רעננים, מקולחים ומגולחים. מזמינים ארוחה קלה וזריזה, ומתישבים לכוס תה. אני מבקשת כוס תה נוספת, ומזכירה לעצמי לנפאל יש הזמן שלה.

אנחנו קמנו מוקדם, אבל לצוות יש הזמן והקצב שלו. בקשותינו אתמול להקדים התקבלו בחיוכים והנהונים, אבל בסופו של דבר, הגיעו בשעה המקורית. " אין מה למהר. אין מה להלחץ. כל אחד יעשה את עבודתו בנחת. And the job is get done" פקיד הקבלה, מסכם לנו את נקודת הראות הנפאלית. אולי תרצו עוד מים, או קפה לדרך ? אני מעלעלת רגע בעיתון של קטמנדו הפרוש לפני. החדשות מענינות ומסקרנות, אבל לא נוגעות לי. אני נזכרת כמה כיף לטייל במדינה שלנו הישראלים והיהודים אין שום נגיעה היסטורית – לא רדפנו ולא נרדפנו. אני מתרווחת בכורסא,מחכהו מרגישה את זמן נפאל עוטף אותי.

נסיעה דרך קטמנדו המתעוררת

בסופו של דבר גם אנחנו יוצאים אל יעדינו. אנחנו, הצוות שלנו, והתיקים מועמסים מועמסים אל הג'יפים. נהג הג'יפ שלנו מנווט את דרכו בסימטאות התאמל בין אנשים, כלי רכב ודוכנים בצורה מעורת הערצה. מאז הביקור הקודם שלנו, נראה כי נעשו עבודות תשתית. הכבישים סלולים. בנינים רבים שוקמו מאז רעידת האדמה. ההתקן החשוב ביותר ברכב הוא ללא ספק הצפצפה.בכל רגע יש להזהיר הולך רגל או כלי רכב הזוממות לצאת מאחת הסימטאות. אני ישובת ליד הנהג מתבוננת מרותקת אל הרחובות: צבעוניים, תוססים, מלאי חיים!

ליד יובל של הגנגס מתרוממות דיות שמנות. מאז הביקור שלי באתר דודאים אני כבר יודעת, שדיות ניזונות מזבל. המזבלה לא מאחרת להגיע והיא אינה אלא גדות הנחל.

במהרה אנחנו עוזבים את ההסימטאות ויוצאים לרחוב הראשי. דווקא בו עפר וצינורות ביוב מבטון זרוקים בצד הדרך, ממתינים להטמנה. מי יודע כמה זמן הם מחכים שם. והרחוב שוקק חיים כפליים: אנשים ממתינים לאוטובוס. קבוצות אנשים עוסקים בסחר ומכר. ומכל צד אנחנו מותקפים בנוסעי קטנועים והולכי רגל.

אנחנו עזובים את קטמנדו ומתחילים לטפס אל ההרים. פרברי קטמנדו אינם אלא איזורים כפריים: טרסות, גידולים חקלאיים, דוכני ירקות ובעלי חיים בצידי הדרכים.

אל מעבר להרים

במהרה הכביש הסלול הופך לדרך עפר זרועת בורות. על הבורות האלה מטלטלים ומקפצים כולם : אוטובוסים, משאיות, טוסטוסים ואפילו הולכי רגל. הכביש לשמורת לנגטנג הוא מקוטע לסירוגין. לפעמים סלול. לפעמים בורות שמתקשים לנווט דרכם. בצידי הדרך הולכי רגל: ילדים ההולכים אל בית הספר, כפריים מקומיים הנושאים קש על גבם, רועים ועיזיהם. רמת הריכוז הנדרשת מהנהג שלנו היא אדירה!

כל עיקול טומן בתוכו הבטחה לנוף יפה. את מרבית המראות אני אפילו לא מנסה לתפוס במצלמתי. אני ממסגרת תמונות בעיני רוחי. התמונות שאני מצלמת יזכירו לי תמונה שלא צולמה לפני ואחרי.

כשאנחנו מגיעים אל קצה הכביש המטפס למעלה, אנחנו מגלים שהעמק מכוסה בעננים. תכף נתחיל לרדת, לאט לאט אל תוכם.

העמק הפורה

משאנחנו יורדים מהרכס ההרים אנחנו מגיעים לעמק פורה ורחב ידיים. אני מופתעת שהוא כל כך רחב. נראה שכאן החיים מתנהלים עוד יותר בנינוחות. אנחנו עוצרים בעיירה על אם הדרך להפסקת תה קצרה. בדיוק בזמן כדי לראות קבוצות של ילדים ההולכים לבית הספר. הם חוצים בשורה ארוכה, בזה אחר זה, על שביל בתוך שדה אורז קצור.

חנויות העיירה ממוקמות בשני צידי הדרך. אני מציצה אל חנות הירקות ומגלה ירקות שמעולם לא ראיתי כאלה. אני ממשת, מרחרחת, מסובבת ומזעיקה את הבוטנאי שיעזור לי לסווג את הירקות. הנערה היושבת בקופה מציצה אלינו משועשעת.

הנסיעה לאורך העמק מרתקת. השדות נמצאים כרגע בשלבים שנים של עיבוד. יש שעדין לא נקצרו. אחרים כבר נקצרו ורק ציציות של שלף נותרו. בשדות אחרים כבר נוחות ערימות של זבל, שישמשו לדישון היבול של העונה הבאה.

צהריים על הדרך

לארוחת הצהריים אנחנו עוצרים בפאתי עיירה אחרת ססגונית וצבעונית. אנחנו מחליטים לאכול כולנו יחד דאל באט – אורז עם עדשים – המאכל הלאומי של נפאל. אנחנו מוזמנים לעלות לקומה העליונה ולאכול אל מול הנוף. אבל אותי התכונה במטבח מענינת יותר. בעלת הבית פורשת על הדלפק 11 צלחות עגולות, וביחד עם ילדיה בשיטת הסרט הנע מתחילה למלא אותן. ירקות, חמוצים, רוטב חריף, תפוחי אדמה בקארי, ובסוף גבעה נאה של אורז. ליד זה – מגיע הדאל: מרק עדשים.

מטפסים אל השמורה

העמק הרחב ניזון מנהר הטרישולי, שמקורו בקרחונים של רכס ההרים בלנגטנג. אפיקו רחב, ומעליו גשרים רבים. חלקם למכוניות וחלקם להולכי רגל. אנחנו חוצים אותו מצד לצד מספר פעמים. לאחר החציה האחרונה אנחנו מתחילים לטפל בכביש המוביל אותנו אל הרכסים של שמורת לנגטנג.

בצידי הדרך מופיעים ראשוני הסטופות הטיבטיות. מרבית הנפאלים הם הינדים, אבל בלנגטנג יושבות קבוצות אתניות המאמינות בבודהיזם טיבטי. עוד קצת ואנחנו בפתח השמורה. תכף מתחילה ההרפתקה.

למה לי פוליטיקה עכשיו?

מלבד מהמורות הדרך לאורך נסיעה ללנגטנג, אנחנו נעצרים שוב ושוב בצ'קפוסטים של המשטרה והצבא. אנחנו הולכים ומתקרבים לגבול עם טיבט ומטרתן של נקודות הבדירה האלה להרתיע מבריחים. בכל נקודה כזאת נבדקים תעודות הנהגים, תעודות הצוות והדרכונים שלנו. קצב ההתקדמות שלנו תלוי בכמה עומדים לפנינו בתור.

הימים הם ימי טרום בחירות בנפאל והמדינה כמרקחה. בכל מקום שבו אנחנו עוברים מתקיימות אסיפות בחירות. אנשים מכל הסביבה באים ומתגודדים סביב לנואמים. על מכוניות התעמולה אנחנו רואים את המגל והחרמש הקומוניסטי. קומוניזם ? עדין למרות כל מה שקרה? – אני לא יכולה שלא לתהות.

לטובת השמירה על הסדר לבחירות גויסו המון אנשים למשטרה. הם קיבלו מדים כחולים. עוטים על פניהן מסיכות כנגד קורונה ובידיהם – מקלות. כשאנחנו חוליפים על פני תחנת משטרה גדולה אנחנו רואים אותם בחצר, עומדים בשורות ישרות ומבצעים תרגילי סדר. בעיני רוחי אני ממסגרת פריימים אחרי פריימים במצלמה, אבל לצלם אותם , אפילו בנייד, אני לא מעיזה. מי צריך צרות ?

נסיעה ללנטנג – מידע שימושי

• אפשר להגיע ללנטנג באוטובוס, במיניואן, בג'יפ ובמסוק. אנחנו בחרנו בג'יפ כך שנוכל להתקדם על דרך ג'יפים לנקודה שבה באמת תחיל השביל. חסך לנו כשעתים שלוש הליכה על דרך מאובקת.
• שמורת לנגטנג הקרובה לטיבט ולכן בדרך אליה יש הרבה נקודות בדיקה של הצבא, במטרה לעצור ולהרתיע מבריחים. אנחנו נדרשים להציג דרכונים בכל מעבר כזה.
• בכניסה לשמורת לנגטנג וביציאה ממנה מתבצע בדיקת תכולת כל התיקים. המטרה לודא שאנחנו לא מבריחים בע"ח או כלי נשק לצוד אותם.
• בדרך לשמורת לנגטנג אנחנו חולפים על פני שמורת שיוופורי, במרחק כשעה וחצי נסיעה מקטמנדו. אע"פ שאנחנו רק חולפים על פניה, יש לשלם דמי כניסה לשמורה.
• לקבוצה שלנו ארבעה מטיילים, ארבעה פורטקים ומדריך נדרש מיניון אחד או שני ג'יפים. ההבדל בעלות אינו גדול במיוחד : ג'יפים עולים 400 דולר לכיוון, מיניואן – 350 דולר.