מצומוטו: פריחה ורודה, טירה שחורה ונקודות של צבע

מצומוטו היא העיר הקטנה הראשונה שאנחנו מגיעים אליה ביפן אחרי טוקיו, והיא מקסימה. אני מיד מצטערת שאנחנו לא מבלים בה לילה, אלא רק עוברים בה על הדרך. מהשעות המעטות מדי שהקדשנו לה אנחנו מנסים להוציא את המיטב. עיר קטנה , זה כמובן מושג יחסי, מתגוררים בה למעלה ממאתיים אלף תושבים. מצומוטו נחשבת שער הכניסה לתיירות האלפים היפנים. היא ממוקמת לרגלי רכסי הרי הידה, שגובהם כ3000 מטר. החל מתקופת הייאן ( המאות 8 עד 11 לספירה) היתה מטסומוטו בירת המחוז, ובזמן תקופת אדו הפכה להיות עיר המבצר של השוגונים ממשפחת טוקוגווה. 

טירת מצומוטו

טירת מצומוטו נבנתה בסוף המאה ה16 על חורבותיה של טירה קודמת, לאחר שנכבשה והחליפה ידיים משבט אחד לשבט אחר. הצבע השחור שבו נצבעה כסימן נאמנות לאציל הפיאודלי, שאיחד את יפן בשלהי תקופת המדינות הלוחמות, העניק לטירה את שמה – טירת העורב. יש האומרים, שהצבע נועד להפחיד את האויבים. יחודה של הטירה בכך שהיא ממוקמת במישור והיא עומדת על תילה מיום בניתה.

מזג האוויר הוא סגרירי וקר. הרוח הנושבת מעלה גלים בחפיר המקיף את הטירה ומעלים כל השתקפות שלה. העננים מעלימים את רכסי ההרים המושלגים, שראיתי בתמונות. אבל פריחת הדובדבן בעיצומה – והעצים הפורחים נטועים בפארק הקטן סביב לטירה וגם לאורך החפיר. אנחנו סובבים את הטירה וכל זווית יותר יפה מהקודמת. 

היופי הזה הוא אבן שואבת לזוגות נישאים. צעירים מגיעים לבושים במיטב מחלצותיהם – קימונו וסנדלים.  גם הם מקיפים את הטירה עם פמליית צלמיהם, ומצטלמים בזוויות פוטוגניות במיחד.

העובדה שהטירה המרשימה הזאת קיימת בימינו נזקפת לזכות שני תושבי העיר, מכיוון שהיא כמעט נהרסה בתקופת המייג'י, התקופה שבה נפתחה יפן למערב. תקופת המייג'י הביאה למצומוטו תנופת בניה של מבנים מערביים מודרניים, שחלקם קיימים עד היום. ויחד עם זאת גם נטיה להרוס מבנים מסורתיים ומקדשים. גם טירת מצומוטו נמכרה והיתה מיועדת להריסה. רגע לפני שנהיה מאוחר מדי ראש העיר דאז, ריוזו איצ'יקווה , הבין שלטירה יש ערך הסיטורי ותרבותי רב והחליט להציל אותה. באותה תקופה החל באירופה עידן תערוכות הענק. ריוזו החליט לארגן תערוכה כזאת במצומוטו, סמוך לטירה ומהכסף שיאסף לקנות בחזרה את הטירה. התערוכה הצליחה מעל למשוער, בכל יום בקרו בה למעלה מ5000 אנשים. ריזו השקיעה גם את הונו האישי והצליח לרכוש את הטירה בחזרה.

הטירה אמנם עמדה נרכשה וסכנת ההריסה לא העיבה עליה, אבל הזמן נתן בה את אותותיו והיא הלכה והתפוררה. כאן נכנס לתמונה מנהל בית ספר, אונרי קוביה , שעמד סמוך לטירה וצלמידיו שיחקו בשטח הטירה. הוא הקים אגודה לשימור הטירה, ויזם מגבית לשיפוץ הטירה. הטירה שופצה במשך כ10 שנים עד לשנת 1913. רוח ההתנדבות לשמירה על הטירה קיימת גם היום . ילדי הגנים ובית הספר היסודי באים לטירה כדי לעשות פוליש לרצפות. תלמידי התיכונים משתתפים באחזקת הגנים של הטירה, וקבוצת מתנדבים ישמחו לקחת את המבקרים לסיור חינמי בין כותלי הטריה (גם באנגלית )

אתר טירת מצומוטו מכיל מידע מעניין על הטירה וסיבבתה וכולל גם אפשרויות לפעילויות יצירה או חווית סמוראים. הכניסה לטירה בתשלום. מהטירה אמור להיות נוף יפה אל העיר ואל ההרים , אבל ביום ביקורונו העננים מסתירים את ההרים.

סיור במרכז העיר מצומוטו – בין ישן לחדש

מהטירה המשכנו ברגל לאיזור העתיק של העיר, הסמוך לנהר, מרחק של כרבע שעה הליכה. ההליכה מובילה אותנו דרך האיזור המודרני של העיר, לאורך הרחוב מבנים נאים, חנוית אלגנטיות בתי קפה ומסעדות נאות.

פסל צבעוני וצעקני של צפרדע מקבל אותנו בכניסה לרחוב נוואטה Nawate Dori, זוהי רק הפציחה לפסלונים נוספים, ודמויות צפרדעים הנמכרות בחנויות הסמוכות. אז מה כל הקטע של הצפרדעים האלה? מתברר שבעבר חיו באיזור הנהר זן מסויים של צפרדעים. בעקבות טייפון שהביא להעלית מי הנהר ולהצפת הסביבה, נטשו הצפרדעים את האיזור ועברו למקומות גבוהים ויבשים יותר. מאמצים רבים נעשו כדי לנקות האיזור ולגרום לצפרגעים לשוב – אבל הם מעולם לא חזרו. אפילו המקדש המיוחד שנבנה לכבודם – לא עזר.

את הצרפדעים כיום מחליפות היונים, והן מרשות לעצמן להשתכשך במימי מזרקה קטנה תחת עץ דובדבן, הממוקמתת סמוך לטורי ענק (שער הכניסה) למקדש.

באיזור הזה ממוקמים ריוקנים מסורתיים קטנים, חנויות לעבודות יד, בתי קפה ומסעדות קטנות.

ברחובות הצדדים אנחנו נתקלים בבתי עץ מסורתיים.

את ארוחת הצהריים אכלנו במסעדה מקומית קטנה, שנבחרה באופן אקראי. 5-6 שולחנות, חלון הפונה אל גינה פנימית, והרבה בקבוקי סקה על הבר. בחרנו מנות מתפריט הצהריים והיה טעים ואסטטי.

הצטערתי מאוד שלא יכולנו לשוטט באיזור הזה יותר.

מוזיאון לאומנות במצומוטו

שתי סיבות מעולות להגיע למוזיאון לאומנות במצומוטו הן עיצוב חללי המוזיאון הפנימיים היפהפה והפסל בכניסה למזויאון של יויו קוסמה. המוזיאון קטן ונעים ובילינו בו כשעה. המוזיאון מציג תערוכות הן של אומנות מודרנית והן קלסיות.

למזויאון הגענו לבקשתה של הנערה כדי לבקר בתערוכת קבע של אמנית הנקודות יויו קוסומה. ה. התערוכה כוללת קצת מהכל: עבודות מוקדמות של האומנית, חדר אינסוף, עבודות מודרניות עטורות מראות ונקודות. העבודות המוקדמות של קוסמה הן המענינות יותר בעיני. יויו קוסמה היא ילידת העיר מצומוטו ובהחלט ראוי להנציחה במוזיאון. התערוכה קטנה משמעותית מהתערוכה הרטרוספקטיבית שלה במוזיאון תל אביב, אבל כאן אין תור ויש שקט. במוזיאון כולו אי אפשר לצלם מלבד חדר אחד, ובו הדלעת המפורסמת. גם אנחנו נעמדים בתור הקצר והסבלני של הרוצים להצטלם. מדהים לראות איך כולם מחכים בסבלנות שקודמיהם יסיימו את הצילומים. איש אינו נדחף לתמונה.

• למידע נוסף על תערוכות המוזיאון.
• הכניסה בתשלום 400 יין למבוגר, 200 לסטודנטים ולנוער. מומלץ במיוחד ביום סגריר.

מצומוטו – מידע נוסף ותובנות

מצומוטו  מרוחקת כ 180 ק"מ ממקום הלינה שלנו באגם ימנקה (וכ 170 ק"מ מטוקיו ). הנסיעה על האוטוסטרדה תיקח כשלוש שעות, ואילו על דרכים צדדיות – למעלה מ5 שעות. אנחנו משלבים בין שתי האפשרויות. בחלקו הראשון של היום נוסעים לאיטנו עם עצירות מרובות לאורך חמשת אגמי פוג'י, ואח"כ עולים על האוטוסטרדה. הנסיעה על האוטסטרדה במרחק כזה תעלה קרוב ל100 ש"ח.

מצומוטו היא בסיס מצויין לטיול באלפים היפנים, לצערינו הקדמנו את תחילת העונה. באיזור מצומוטו ישנם גם אתרי סקי וספורט חורף – הגענו מאוחר מדי. אספתי כאן מידע על אתרי טבע מענינים שראויים לתשומת לב.

• מידע כללי על אתרי טבע באיזור הקרוב יחסית למצומוטו
• שמורת קמיקוצי מרוחקת כ50 קילומטר מצומוטו ומציעה מגוון של מסלולים ברמות קושי שונות. ניתן גם ללון בה. השמורה נפתחת באופן רישמי ב17 באפריל, ונשארת פתוחה עד אמצע נובמבר. נראה שניתן לבקר בחלקים בשמורה גם לפני מועד פתיחתה, אבל אין שירותי תיירות והכניסה היא רק ברגל. מידע טוב על השמורה ואפשרויות הטיול בה. לאתר הרישמי של שמורת קמיקוצ'י.
• מסלולי הליכה ומעבר דרך קירות של שלג הוא אחד המסלולים המפורסמים באיזור
• עוד רעיונות לטיול במצומוטו אפשר למצוא בפוסט שכתבה אורית מצא, הלא היא "היפנית הקטנה"