"איזה אומץ יש לך !" היתה התגובה ממי ששמע שאני נוסעת לשבוע סאמר סקול ברהט בקיץ בשנה שעברה. רהט עולה לחדשות תמיד כמשהו רע קורה. ברהט ביקרתי כבר בעת הרמדאן, והכרתי נשים שעושות שינוי בעיר. ידעתי שיש בעיר הזו הרבה טוב. כשראיתי מודעה קטנה של תפדלו, מיזם התיירות של רהט, המציעה לבוא לשבוע בעיר, למוד ערבית ולהכיר את תושביה – קפצתי על ההזדמנות. נפלה בחלקי הזכות לבלות שבוע מרתק, מלמד ופוקח עיניים, שבמהלכו למדתי ערבית והכרתי אנשים מעוררי השראה מרהט. ולעניין האומץ ? ובכן, האומץ הוא של המארחים: לפתוח את ליבם, את ביתם, את אורחות חייהם בפני אדם זר. המחזור הקרוב של סאמר סקול יהיה בחופשת חנוכה הקרובה. לימדו השפה הערבית וההכרות עם האוכלוסיה הערבית בארץ רלוונטית מתמיד! הפרטים להרשמה
שבוע סאמר סקול ברהט סיפק חוויות והתרשמוית רבות, לפחות כמו שבוע בחו"ל. החוויה היתה מלמדת ואותנטית אף יותר. את הפוסט הזה אני מקדישה לחווית האירוח אצל משפחה מקומית ולנושא הלימודים. על אנשים מענינים שפגשנו, על סדנאות בישול ואפילו על ארכיאולוגיה – בפוסטים הבאים.
תקציר תכנית סאמר סקול ברהט
בכל יום נפגשים לארבע שעות של לימוד השפה הערבית. לומדים אוצר מילים, ביטויים מיוחדים ודקדוק. צופים בסרטונים קצרים על מנת לתרגל את השמיעה ומדברים בכיתה כמיטב יכולתינו. מכיוון שרובנו מתחילים, לומדים את המשפטים הבסיסים ביותר: שלום, מה שלומך? היכן אתה גר ?. הקריאה והכתיבה היא בתעתיק: כותבים ערבית באותיות עבריות. הלימוד הוא בקבוצה קטנה. בנוסף למורה מתרגלת, שתפקידה לאתגר את התלמידים שיש להם כבר בסיס ולהפיח בנו אומץ לדבר ערבית. בהמשך הפוסט כתבתי בהרחבה על תכנית הלימוד ומה הפקתי ממנה.
מלבד הלימודים מוצעת תכנית מלאה שמטרתה להכיר לנו את רהט, את התרבות הבדואית והשינויים שעוברים על החברה הבדואית. התכנית כוללת מפגשים עם אנשים מעוררי השרא : נשים יזמיות, מדריך מקומי, משורר, רופא שבחר באורח חיים מסורתי.
אנחנו מתארחים אצל משפחות ברהט. הלינה אצל המשפחות היא החלק שמותיר את החותם הגדול ביותר. מעבר לכך שזו הזדמנות נהדרת לתרגל ערבית ולהרחיב את אוצר המילים עם אנשי המשפחה ושכניהם, עם האוכל היומיומי.על חווית האירוח כתבתי בהמשך בהרחבה
אירוח משפחות במשך סאמר סקול ברהט
הבית
ביחד עם עוד תלמידה, אני מתארחת אצל נsאל ואיסמעיל שורבג'י. ביתם ממוקם ברחוב פנימי שקט, אך קרוב לרחוב הראשי ולמרכז הלמידה שלנו. שער בתוך הגדר הגבוה מוביל אל חצר גדולה ומרוצפת. נדאל מקבלת אותנו בחום ובלבביות.
בחדר השינה שלנו העמידה נדאל שתי מיטות ברזל לבנות והציעה אותן במצעים ורודים ושמחים. אני מיד מרגישה כמו בת 16, שהגיעה לשבוע סאמר סקול ברהט. בחדר שידה גדולה ומראה. על אחד מעיטוריה תלויה מסבחה – מחרוזת תפילה. המזגן כבר דולק והחדר קריר ונעים. חדר האמבטיה המרווח משותף עם שאר בני הבית. נדאל מראה לנו את המטבח הפנימי: מים, קפה, תה. ובמקרר – גבינות וממרחים. "תרגישו כמו בבית " היא אומרת. מאוחר יותר אני מגלה שאת הבישולים שלה היא מבשלת במטבח חיצוני הפונה אל החצר הגדולה. בימי הקיץ החמים המטבח הקטן והחצר הגדולה – הם לב החיים בבית.
המשפחה
נדאל ואיסמעיל הם זוג בשנות ה50 לחייהם, בהתאם למסורת הבדואית הם גם בני דודים. אעסמעיל עבד שנים רבות בחקלאות וניהל את העבודה במשק בעין הבשור, עד שחלה. נדאל החלה לעזור בפרנסת הבית ופתחה עסק תיירותי קטן: אירוח משפחות וקבוצות לארוחות בדואיות מסורתיות. היא שוזרת פרחים ותופרת כריות ומוצרים לבית. הרבה אהבה וכבוד שורים בין בני הזוג. לזוג שתי בנות ושלוש נכדות. כולם מתגוררים באותו מתחם. ההבנות הקטנות שובבות ומקסימות ומתגלות כמרות מצוינות לערבית . נראה שהן אף פעם לא מתעייפות מלענות על שאלות ה"שו האדא? " (מה זה? ) שלי. הן אינן דוברות עברית ולכן באמת שאין לי ברירה אלא לדבר איתן ערבית. על המבוגרים הוטל לדבר איתנו האורחים בערבית. איסמעיל לוקח את העניין ברצינות, ולא מוותר לי. הוא מלמד אותי מילים חדשות, ממתין בסבלנות עד שאנסח לאט לאט את המשפטים, וחוזור לאט על דבריו עד שאבין. נדאל, אישה עם לב זהב וידים טובות, מלמדת אותי לא רק ערבית אלא גם מתכונים נפלאים. בסוף היום, כשאני עייפה, היא מחבקת אותי ועוברת לעברית.
החמולה
השער לביתם של איסמעיל ונדאל אינו נעול. בשעות אחר הצהרים והערב הוא נסגר ונפתח ללא הפסק. הילדות, חברותיהם וילדי המשפחה המורחבת נכנסים ויוצאים חופשי. גם השכנות, שהן קרובות משפחה, באות להביא משהו, לקחת משהו, לשאול. כשנדאל מבשלת תבשיל האהוב על מי מאחיה, היא מתקשרת אליו להזמין אותו לבוא לאכול. נדאל מציגה כל אחד בשמו, ובקשר המשפחתי. אחרי ערב אחד אני כבר שולטת בכל המילים בערבית הקשורות למשפחה. אולי תופעתו לגלות שיש מילה נפרדת לדוד מצד האם (חאל) ולדוד מצד האב (עם) ובהתאמה נקראים בני הדודים.
נראה שגם עלינו החמולה פורשת את חסותה. נשות המשפחה המורחבת מגיעות לשבת איתנו בערב או מזמינות איתנו לביתן. יש מי שעוזרת לנדאל בבישולים. עלייה, בתה של בת הדודה, אחות במקצועה, מזמינה אותנו להצטרף אליה להליכת בוקר. תמיד ימצא איזה ילד או ילדה לקפוץ למחבז (מאפיה) להביא פיתות. ואפילו כשאנחנו הולכות לבד ברחוב יש עיניים שמודאות שאנחנו בסדר: "אלה האורחות שלך ?" נשלחת תמונה שלנו בווטסאפ לנדאל על ידי מי מאחיה.
הרחוב
"בוזה… בוזה… אייסקרים" מנגינה ושיר עליז מקפיץ את הילדות הקטנות והן רצות אל השער. ברחוב חונה אוטו קטן כחול והילדים מתקבצים סביבו. הנהג פותח את דלת תא המטען ובתוכו מתגלים שני מיכלים גדולים של גלידה. ילדי הרחוב מכתרים אותו וממתינים בסבלנות. בבוא תורם הם מושיטים לו מטבע של 5 שקלים ומקבלים לידם כוס מלאה במתיקות קרה. אני מצטרפת לתור של הילדים, קונה כוס וטועמת. מה אגיד לכם ? עזבו אתכם מגלידות איטלקיות ממותגות – אין כמו בוזה שמגיעה ישר לשכונה!
קיץ עכשיו וחופש. הילדים מתרוצצים בעיקר ברחובות. נכנסים ובאים לבתי המשפחה. גם הבנות הקטנות, בנות השלוש והשנתים יוצאות לבד לרחוב. תמיד יהיה שם מישהו, אחות, בת דודה או בן דוד שיפרוש עליהן את חסותו. כשנבנתה רהט בשנות ה70, היא נבנתה שכונות שכונות, וכל שכונה הוקצתה לחמולה. השכונות החדשות של היום כבר מעורבות, וגם בשכונות הישנות מתחלפים הדיירים. החיים ברחוב שלנו מזכירים חיים במהאלה כמו שראיתי בטג'יקיסטן: מתחם של בתים סביב לחצר פנימית. רק שכאן החצר היא הרחוב.
הארוחה
נדאל בוצעת חתיכה מהלחם, טובלת אותה בקערת הפול, אוספת מעט מהממרח, מקפלת ומגישה אל פיה. בצורה דומה היא אוכלת מהסלט ומהחביתה. גם טולין, נכדתה בת השמונה, אוכלת במיומנות רבה. הידים, השולחן, הפה – הכל נשאר נקי. אין צורך במפיות. ג'וליה בת השנתיים עדיין עובדת על מיומנות האכילה. את התנועה הנכונה היא יודעת לעשות, אבל עדיין לא יודעת איזו כמות לקחת. איסמעיל מסביר לי שאצל הבדואים אין מילה נפרדת לפיתה וללחם – הכל חובז. החובז, שאנחנו מכנים פיתה, מתאים למאכלים עם רוטב או לניגוב ממרחים. הפיתה הדקה, משמשת למאכלי אורז. יש המשתמשים בה ממש כמו בכף. זיתים, ירקות חתוכים, חלקי עוף אוכלים בידים. אין צלחות וסכום לשטוף, אין ערימות של כלים בכיור. האכילה של המשפחה נינוחה. תנועת קיפול הלחם ואיסוף המזון לוקחת זמן. היא מאפשרת לשיחה להתגלגל. קערות ההגשה המשותפות מחייבות את המשפחה לשבת ביחד. פעם, כשהיו נוודים, צורת האכילה הזו היתה הכרח. כיום היא בחירה.
שקט, לומדים ..
המדרסה
הלימודים מתקיימים במרחב עבודה קליקה האב ברהט. מעבר לכך שיש בו כל הציוד הנדרש ללימוד נוח, זוהי הזדמנות להכיר יזמים, סטודנטים והייטקיסטים מרהט. מתברר שיש לא מעט כאלה. בפינת הקפה אני מגלה עשבי תבלין לתה ועוגיות מקומיות.
שולחנות חוברו לשולחן אחד גדול. על מדף הספרים נתלה מכשיר טלוויזיה. לוח הוצב בצידו.והנה כיתת הלימוד שלנו מוכנה.בית ספר בערבית הוא מדרסה, ובמהרה אנחנו עוברים לכנות את מרחב העבודה כך. המדרסה שלנו ממוקם בסמוך למסגד גדול, שבמהרה אנחנו הופכים לכנות אותו "שלנו".
המועלם והמועלמה
"כדי לדעת את השפה, צריך לגעת בתרבות " אומר המועלם (מורה) שלנו סאלם אבו רביע. סאלם הוא בן הישוב מכחול בנגב, מרצה באוניברסיטת בן גוריון וחוקר מיעוטים בעירק. התואר הראשון שלו היה בספרות עברית, כדי להכיר את השפה העברית על בוריה. "כשלומדים שפה, בהתחלה היא זרה. היא הופכת לשפה שניה לאחר שנטמעים בתרבות" הוא משתף אותנו מנסיונו.
יד ימינו של סאלם היא איסרא. תושבת רהט, בת 20, סטודנטית לחינוך ולתרבות במכללת ספיר, בוגרת תכנית "כוכבי המדבר" למנהיגות בחברה הבדואית. תפקידה לדבר איתנו בשפה הערבית – כל אחד כפי יכולתו. איסרא מסקרנת אותי מאוד. אני מזדרזת לעשות את התרגילים שנתנו על ידי המועלם, ועוברת לשאול את איסרא שאלות על עצמה. איסרא לא מוותרת – תשאלי מה שאת רוצה , אבל בערבית !
אז מה באמת אפשר ללמוד בארבע שעות כל יום ?
אי אפשר באמת ללמוד שפה עשירה כמו ערבית בעשרים שעות, אבל אני בהחלט יכולה להגיד משפטים בסיסיים של יומיום, לברך ברכות מתאימות לחגים ומועדים. זוהי ההתחלה, שהביאה אותי להמשיך וללמוד ערבית, להעז ולדבר עם הקופאית בסופר, ואפילו להמקח בערבית בטיול בירדן. אבל אולי הדבר החשוב ביותר הוא שהסאמר סקול, הביא אותי להרגיש בנוח עם השפה הערבית.
המועלם שלנו בחר ללמד עם החומר של קורס שפה1 הזמין באינטרנט. מי שרוצה יכול להמשיך ללמוד את הקורס באופן עצמאי, או להרשם בקורסים במתנ"ס.
סאמר סקול ברהט ותפדלו – מידע נוסף
בחנוכה הקרוב, יתקיים מחזור מיוחד של סאמר סקול ברהט, המוקדש לזכרה של לילך קיפניס ז"ל. לילך, בוגרת המחזור השלישי של סאמר סקול ברהט, תושבת בארי שנרצחה ע"י מחבלים ב-7 באוקטובר. מחזור דצמבר יערך במתכונת מותאמת למצב. המחזור הקרוב יתקיים ב- 10-14.12. עלות הלימודים והשהות, בכל כלול היא 2700 ש"ח. למידע והרשמה .
סמר סקול ברהט הוא רק אחד מפרויקטי התיירות של רהט " פסטיבל קפה, שווקים, סדנאות בישול ואירוח. בימים אלה נרתמת רהט לעזרת החקלאים בעוטף, ומזמינה אותם להשתתף בשוק האיכרים בכל שבת. למידע על שוק האיכרים ועל המיזמים התיירותיים הנוספים מומלץ לעקוב דף הפייסבוק של תפדלו
נדאל תשמח לארח אתכם, מתי שתרצו לארוחה בחצר ביתה. מוזמנים ליצור איתה קשר דרך הפייסבוק שלה או במספר הטלפון 054-459-1624
רוצים ללמוד קצת ערבית לפני שאתם באים ? המלצה חמה על הקורס החינמי של מדרסה
נשמע שמאוד נהנית מהביקור, ואם הרחוב הוא בעצם ״החצר האחורית״ של הבית אז נשמע שהעיר עצמה די בטוחה – או שאולי ניתנו לכם מראש כללי התנהלות מסוימים (כמו למשל לא להתקרב לאיזורים מסוימים של העיר) מטעמי זהירות?
ואני חושבת שההיכרות עם התרבות הערבית בכלל והבדואית בפרט חשובה פה, במיוחד כשההיכרות שלנו עם התרבות הבדואית היא לא פעם ניטרלית או אפילו שלילית. עבור רבים ״בואים״ הם אלו שמשתוללים להם ברחובות וכבישי הדרום וגורמים לתאונות. וגם לפני כן – אני זוכרת שבתור חיילת ששירתה בדרום היו כמה שיבטי בדואים באיזור הבסיס שלי שחלקם שירתו בבסיס כגששים ביחידת האבטחה (ולא היה לנו קשר איתם) ובתמורה הם יכלו לרעות את עדרי הצאן שלהם בשדות סביב הבסיס (ושלא תדעי איזה בלגן הלך כשפעם מילואימניק שלנו אישר בטעות ריסוס של השדות הללו).
במדביל שלחו אותנו פעם כחלק מאירוע תרבות להצגה ״נעמי״ של רובי פורת שובל שהציג את החברה הבדואית כחמרה מאוד שמרנית במובן השלילי של המילה, מה שלא תרם לדימוי החיובי של החברה הבדואית.
לא נתנו לנו תנאי התנהלות בכלל. הרגשתי בטוחה ללכת ברגל למדרסה ברחוב שהוביל אליהם. אני מניחה שיש איזורים בעיתיים כמו בכל עיר אבל מניחה שאנחנו פשוט לא שוכנו שם. רהט היא עדיין חברה שמרנית, אבל דברים מתחילים להשתנות. תהליכים רבים מובלים על ידי נשים וצעירים . אכתוב על כך בפוסט הבא
זה לא שאצלנו חסרים שמרנים…
את צודקת.
אין עליך אחותי! מרתק.
תודה!