ארכיטקטורה ואומנות סובייטית ברחובות אוזבקיסטן

“הוא פשוט לא רוצה שנראה את זה ", אני מציינת ביאוש לחברי לנסיעה, כשאנחנו שוב עוברים ליד בלוקים של בניינים שעליהם ציורי קיר ועיטורים גיאומטרים.  "הוא" זה המלווה המקסים שלנו, קשוב לכל משאלותינו, ומשתדל כל כך להגשים אותם.

כבר מהיום הראשון הם שבו את ליבי וגירו את סקרנותי : בלוקים רבי קומות למגורים שעל צידם ציורי קיר. במבט ראשון הבלוקים נראים כמו משכנות המגורים שנבנו בכל המרחב שמעבר למסך הברזל. אבל במבט מדוקדק יותר ברור שיש בהם משהו מיוחד: מרפסות מעוטרות עיטורים גיאומטריים. גם ציורי הקיר אינם נראים כמו תוצרים של פסטיבל אמנות רחוב. הם מזכירים לי את עבודות האמנות בספריה של ההורים שלי , מרוסיה של שנות ה70.

"יש כאן סיפור", אני חושבת לעצמי. העובדה שבמשך כמעט שבוע באוזבקיסטן אנחנו חולפים שוב ושוב על בניינים שכאלה, אבל אף פעם לא מסתדר לעצור, רק מחדדת את רצוני לראות אותם. היא גם מעוררת בי שלל תיאוריות קונספירציה. כן, אני חובבת ספרי ריגול.

האם הצלחתי לצלם בנינים סוביטיים עם עיטורי קיר ? מה הסיפור שלהם? אילו עקבות נשארו מהתקופה הסובייטית? איך נראתה אומנות סובייטית במרחב  הציבורי באוזבקיסטן?  ומה גיליתי על מקורותיהם של ציורי הקיר ?

רגע לפני שאני מזמינה אתכם לטייל איתי ולחפש אומנות סובייטית , אני רוצה להודות לעפר קידר. עפר שותף למסע, צלם ובעל הבלוג המצלמה מוסיפה 5 קילו על הרשות להשתמש בתמונות המרהיבות שלו לצד התמונות שלי (קרדיט יופיע לצד התמונה). ואם אומנות סובייטית מעוררת בכם סקרנות וחשק לבקר באוזבקיסטן , אתם מוזמנים לקרוא את המיני מדריך שהכנתי.

ב26 באפריל 1966, בשעה 5:26  רעידת אדמה בעוצמה של 5.1 בסולם ריכטר טלטלה את טשקנט.  כיוון שמרכזה היה בליבה של טשקנט, רעידת האדמה גרמה להרס של מרבית בתי העיר. כתוצאה מרעידת האדמה נהרגו כ200 אנשים ו 300 אלף איבדו את בתיהם. ברה"מ כולה התגייסה כדי לבנות את העיר מחדש.

עד לרעידת האדמה טשקנט נחלקה לשניים.  החלק העתיק, והחלק החדש. בעיר העתיקה היתה בניה מסורתית מה'אלות : של בתי לבנים נמוכים, המסודרים סביב לחצרות פנימיים. באיזור זה היו גם מסגדים בני 600 שנה, ומבנים עתיקים חשובים נוספים. שם חיו תושביה המוסלמים של העיר. מימים ימימה היתה טשקנט עיר  על נתיב המשי. באמצע המאה ה19 נכבשה העיר על ידי האימפריאליסטים הרוסים, ומיד החלו בבניתה של העיר החדשה בסגנון אירופאי. בחלק החדש התגוררו הרוסים. עם עליית הסוביטים לשלטון התעורר רצון לאחד בין  שני חלקי העיר. מלבד הקמת מספר מונומטים ואנדרטאות בתום מלחמת העולם השניה על חשבון השקעה בתשתיות, מעט מאוד נעשה. רעידת האדמה העמידה בפני הסוביטים את האפשרות להקים עיר חדשה, דוגמה ומופת לארכיטקטורה ולתכנון אורבני סוביטי.

מיד לאחר רעידת האדמה הגיעו בכירים מהממשל הסובייטי, ובראשם ליאוניד ברז'נב, כדי לפקח על פרוייקט הבניה מחדש של העיר.  העיר נבנתה בסגנון מודרניסטי סובייטי: בלוקים גדולים של מבני מגורים ושדרות רחבות.  מאמצי השיקום המרוכזים נמשכו 3.5 שנים.  עד 1970 נבנו מאה אלף דירות. על מנת לסייע במאמץ הבניה מחדש הועברו לטשקנט אזרחי רפובליקות אחרות בברה"מ, רבים מהם נשארו בעיר בתום הבניה, תורמים בכך למגוון האתני של העיר.

כשמדברים על ארכיטקטורה סוביטית, מידי עולים בדמיוני מבני בטון אדירי מימדים. בשנות החמישים, השישים והשבעים של המאה הקודמת פרח סגנון הבניה המכונה "ברוטליזם" (מהמונח הצרפתי  'beton brut' , כלומר בטון חשוף) . מקורו של הסגנון הוא דווקא בארכיטקטים מערביים כגון לה קורבוזיה ( Le Corbusier)  ולודויג מיס ואן דר רוהה. (Ludwig Mies van der Rohe )   הארכיטקטורה הזו וסגנונה משקפת אידיאולוגיה סוציאלסית ואוטופית.

תחילה באמת נבנו בלוקים מאסיביים למגורים, אבל בהמשך נבנו גם מבני ציבור מפוארים.  דוגמה למבנה כזה הוא מלון אוזבקיסטן המפורסם הנמצא בליבה של העיר, וצופה אל כיכר אמיר טימור המסוגננת. הוא נבנה ב- 1974  ובימיו היפים התאכסנו בו סלבריטאים מהמערב והמזרח (פליני, מרצ'לו מאסטרויני, ראג' קאפור) לצד שועי הממשל הסובייטי. כיום כל מישיכול להרשות לעצמו עלות חדר, יכול להתארח בו.

שובין ( Chaubin ), צלם וארכיטקט צרפתי, נסע במרחבי מרכז אסיה הפוסט קומוניסטית וצילם את המבנים שנבנו במשך 70 שנות השלטון הסוביטי. בהקדמה לספר הצילומים של כתב "זהו רישום מרתק של מבנים נועזים, מלאי דמיון, ואפילו אקסנטרים. המפתח לארכיטקטורה הסוביטית הוא מעל לכל פוליטי. את הגורמים להתפתחות שלה יש לחפש בשלטון ובאבולוציה שלו, ולא בתיאוריה ארכיטקטונית. בשום מקום אחר בעולם ולאורך זמן רב כול כך לא עוצב נוף עירוני באופן ישיר על ידי כוח"

בהשראת חקר החלל ומסעו של יורי גגארין הרשו לעצמם הארכיטקטים להכניס אלמטים עתידניים ובדיוניים וקשורים לקוסמוס. למשל מגדל הטלויזיה של טשקנט, שבניתו הסתימה בתחילת שנות השמונים, והוא עדיין בולט בקו הרקיע של טשקנט.

טשקנט הפכה להיות מופת ודוגמה ל"סוציאליזם במזרח", שעקרו קידום החיים התעשייתיים והחקלאים המודרנים, שחרור האישה מהרעלה, וחינוך לעם. הארכיטקטים הרבו לשלב גם אלמנטים של עיטורים מזרחיים במבנים שלהם. כך למשל נבנה מוזיאון לנין, שהיום משמש המוזיאון הלאומי להיסטוריה של אוזבקיסטן.  האלמנט הדקורטיבי המסורתי הגיאומטרי הוגדל עוצב בבטון ושולב במבנה. הרעיון הזה חוזר על עצמו במבנים רבים שנבנו בתקופה זו, ובעצם משפיע גם על שילוב אלמנטים מסורתיים בארכיטקטורה המודרנית.ארמון ידידות העמים נבנה ב1981 והיום הוא אולם הקונצרטים הגדול ביותר באוזבקיסטן, המכיל 6000 מושבים.  האולם נקרא כך לאות הוקרה לאנשים שהגיעו מרחבי כל ברה"מ כדי לעזור בבנית העיר אחרי רעידת האדמה.

שוק צ'ורסו הוא דוגמה נוספת להשפעה המסורתית על הארכיטקטורה המדורנית המקורית. המבנה המרכזי של השוק ומבנים נוספים הם כולם בצורת כיפה, ומעוטרים באלמנטים בצבעי כחול ותורכיז, המזכירים את העיטורים במסגדים ובארמונות העתיקים.

ימי המסע שלנו תזזיתיים ועמוסים. למחרת הגעתינו מישראל, אנחנו טסים לאורגנץ', ומשם נוסעים היישר לעיר העתיקה חיוה.  גם שם אני רואה אותם, את הבלוקים עם ציורי הקיר. בהלוך איש אפשר לעצור , כי אנו ממהרים לסיור שהוזמן לנו, בחזור  כבר חשוך. אני מוכנה לעצור רק לרגע כדי להציץ גם בציורים מוארים בתאורת רחוב חלשה, אבל הפרופסור יזור המסע חורץ את דינם " חשוך מדי, אין טעם לעצור". אמרנו קונספירציה ? 

האלמנטים הסובייטים בערים באים לביטוי לא רק בשדרות הרחבות, הגנים הציבורים ובניני המגורים הגדולים, אלא גם בציורי הקיר ובפסיפסים המעטרים את העיר. המניע לעיטורים הוא אידיאולוגיה סוביטית וחינוך העם, אבל גם רצון להביא השראה לאזרחים על ידי הקפתם ביופי ובאומנות. הפסיפסים הסוביטים הראשונים הופיעו בשנות השלושים בעיטורי תחנות המטרו הנאו-קלסיות של העידן הסטליניסטי. במנהג דעך בתקופתו של חרושוב, אבל חזר והופיע בעידן ברז'נייב. אז הופיע מרבית אומנות הרחוב בערי מזרכז אסיה.  חלק מתקציב הבניה של מבנים ציבוריים הוקצה מראש לעיטורם. לעיתים קרובות הוזמנו אמנים מקומיים לעטר את המבנים והכיכרות.

את הדוגמאות הראשונות לפסיפסים אני מצלמת דווקא בסמרקנד. ליד כיכר רגסטן נמצא גן נאה ומטופח, מאחוריו בנויים בתי שיכונים , ביניהם מפרידה חומה מעוטרת בפסיפסים.  ממתי הפסיפסים ?  מי האומן שלהם ? על מה הם מספרים ? אין לי מידע.

דוגמה יפה לפסיפסים אפשר למצוא בטשקנט, בכיכר על שם המשורר הלאומי של אוקראינה, היא נמצאת ברחוב על שמו :טאראס שבצ'נקו . הנושאים  המצוירים הם לעיתים קרובות , מהערכים שהשלטון דאז רצה לקדם: משפחה, גידול הכותנה באוזבקיסטן.

על צידו של מבנה מגורים ברחוב באבור מתנוסס פניו חמורות הסבר של אולובג , נכדו של טימורליין אבי האומה. מעבר להיותו שליט, הוא היה אסטרונום, מתמטיקאי ומדען שיסד את מצפה הכוכבים הראשון בסמרקנד. אני עולה על גדר כדי להסתכל לו ישר בעיניים. האם הפסיפס הוא מתהקופה הסוביטית ? גם אם לא , הוא בהחלט בהשראתה.

ברחוב הראשי של סמרקנד דקות ספורות מכיכר רגיסטן, נמצא קומפלקס דירות משמים. על אחד מקירותיו – ציור קיר נהדר, בסגנון רוסי מסורתי. אנחנו חולפים על פניו במהירות. "אפשר לעצור  ?" אני מבקשת. המלווה שלנו מסרב, אנחנו בדרך לסיור במדרסות של רגיסטן . " אז בדרך חזרה ? "  אני מתעקשת.  "אנחנו חוזרים בדרך אחרת" . אני פולטת אנחת אכזבה קולנית. " אבל זה קרוב למלון", הוא מציין , "תלכי לכאן מחר בבוקר" הוא מציע, וחיוך קטן ומיסתורי בזוית פיו. שעת היציאה למחרת בבוקר מוקדמת במיוחד, והגשם מתחיל לרדת כבר בלילה. אני מבקשת מפקיד הקבלה החביב, שמופתע לראות אותי יוצאת עם זריחה, לסמן לי את הדרך לכיכר המרכזית. קצת גשם לא ירתיע אותי, ואת הספק אם בכלל מותר לי לצאת לבד , אני משאירה בחדרי במלון.  אני הולכת הליכה נמרצת בין הטיפות, ואכן מגיע במהרה אל הקיר המעוטר. לאכזבתי אני מגלה שיחד עם הספק , נשארו גם כל סוללות המצלמה מאחור. 

את הרקע לציורי הקיר אפשר למצוא באוונגרד הרוסי של תחילת המהפכה. בתחילת המאה ה20 החלו לתפוס תאוצה ברוסיה הרעיונות הסוציאליסטים, ובהם חלוקה של העושר עם העם. האומנים האוונגרדיים האמינו שיש להוציא את האומנות מהסלונים הבורגנים, מארומנות האעשירים ומהמוזיאונים הממסדיים , ולהפכם נגישים לכל העם.  הקריאות הראשונות לאומנים לצאת למרחב הציבורי , לתייר ולפרסם את עבודותיהם וכרזותיהם. נשמעו ברוסיה בתחילת העשור השני של המאה הקודמת. הקריאה הזאת נענתה תחילה על ידי אומנים שבחרו לצייר על עצמם בצבעים בפרהסיה, לעשוך מיצג של ציור  וספרות, ללכת ברחוב כשכפיות צבעוניות מציצות ממכנסיהם.  המהפכה שהחלה ב1917 , שפעלה כנגד השיטה הקיימת הניחה את הכר, לפריחת האומנות המודרנית במרחב הציבורי.  השימוש הראשון של האומנות במרחב הציבורי החל בתהלוכות לציון יום השנה למהפכה.  מיצגי אומנות, כרזות , פסלים לציון המשטר החדש החלו להופיע. תחילה כחלק ממצעד, ולאחר מכן כאנדרטות קבועות ומונומטים בערים. ציורי קיר החלו להופיע גם כן ,תחילה בעיטורים של שיכוני חיילים במחנות צבא, ואחר כך  גם במרחב העירוני.

אם לרגע חשבתי שמזלי בעניין ציורי הקיר מאיר לי בסמרקנד, כשחזרנו לטשקנט הוא שוב כוסה בעננת אי הודאות. ההתחיבויות שלנו, והמקומות החשובים שעוד נותרו אינם מתירים לנו אפילו לרגע לעצור. אני מצלמת תוך כדי נסיעה.  אני מנסה לגייס את חברי למסע לעזרתי  כשאנחנו עוצרים לביקור בכיכר שליד ארמון הידידות , אני מזה שני בנינים מעוטרים, וחומקת לצילומים זריזים.

טשקנט היתה העיר הרביעית בגודלה אחרי מוסקבה, לנינגרד וקייב בברה"מ. גם לפני רעידת האדמה היא היתה בתנופת אורבניזציה, אבל רעידת האדמה איפשרה לארכיטקטים הסובייטים לערוך מגה-ניסוי ברעיונות האורבניזם והמודרניזם הסוביטים. 20 מכוני תכנון ועיצוב וקלקטיבי בניה הופקדו על המלאכה. הבניה המחודשת עוררה פרץ של יצירתיות וחדשנות ארכיטקטונית. המתכננים שילבו בין אלמנטים מסורתיים לבניה מודרניסטית. עיטורי בטון , ציורי קיר, פסיפסים, שימוש בתבניות עיצוב – כל אלה הפכו את טשקנט למענינת ביותר .. ציורי הקיר בשיכונים לעיתים קרובות הוקדשו לעמים שבניהם בנו את השכונה. כך אפשר למצוא ציורי קיר המוקדשים לאוקראינים, לתורכמניסטנים ועוד. נראה שגם השכונות החדשות שנבנות עכשיו ממשיכות את אותו קו מחשבה : בנינים מעורים במוטיבים מסורתיים, וציורי קיר על צידי הבנינים.

בדרך לשדה התעופה מבקש המלווה שלנו מהנהג לעצור בלב שכונת בנינים. " בואי וקחי מצלמה " פונה אלי טימור " יש כאן בנינים עם ציורי קיר יפים , יש לנו 5 דקות " הוא מחייך בלבביות. אנחנו מתחילים בבניין המעוטר בדוגמאות של פרח הכותנה. טימור ממתין בסבלנות שאסיים , "בואי, יש שם אחד יפה במיוחד " הוא מוביל אותי. בדרך הוא מתוודה , "לא חשבתי שזה יעניין אנשים לראות בנינים סוביטיים."  אני מספרת לו שבמזרח אירופה יש סיורים מיוחדים , "סיורים אלטרנטיביים" , כך מכנים אותם. טימור עוצר רגע , מביט בי בריכוז ואומר, "אז בוא נבדוק אפשרות של סיור כזה פה. כשתחזרי תשלחי לי דוגמאות"

אומנות סובייטית במטרו של טשקנט

טוב, אז חטאתי בכך שהטלתי במלווה ספק. במיוחד, שלסיור המרתק בטשקנט של מטה, הוא לקח אותנו כבר ביום הראשון.

במטרו של טשקנט אפשר למצוא דוגמאות נהדרות של אומנות סובייטית. בזמנו בניתו נחשבה לתוכנית שאפתנית ביותר. היא נבנתה ברוח מערכת המטרו של מוסקבה ולנינגרד, תוך השקעת מחשבה בהפיכתה לדוגמה לאומנות הסוביטית.  התחנות השונות עוטרו בציורי קיר, פסיפסים או חרסינה – כל תחנה בנושא שלה. התחנות מוארות על ידי נברשות, או מנורות מעוצבות. עד לפני מספר שנים אסור היה לצלם במטרו , אבל היום התחנות מהוות מוקד משיכה לתיירים וצלמים. בערב הראשון שלנו בעיר יצאנו עם המדריך לסיור מרתק ברחבי המטרו בטשקנט.

הביקור במטרו מתחיל בקופה. כרטיס הכניסה הוא דיסקית פלסטיק כחולה בעלות של 1200 סום, אותה יש לשלשל לאוטומאט במעבר. בבשעה שאנחנו מגיעים, משתרך תור ארוך של צעירים בקופה.  טימור המדריך שלנו קונה ערימה של ז'יטונים בשבילנו. כל אחד משלשל את דיסקיתו והשער נפתח. שוטר במדים, ועובדת מטרו משגיחים שהכל מתנהל כסדרו. אותנו, עם המצלמות שלנו, הוידאו , הצחקוקים והפטפוטים בהחלט אפשר להחשיב כמפירי הסדר הציבורי.

התחנה שאליה אנחנו נכנסים אינה מרשימה. קצת שיש, ומנורות.  אין אומנות סובייטית, אין אומנות בכלל. אבל התנהגות הצעירים מרשימה מאוד. נראה שזוהי שעת עומס, כשהרכבת מגיעה הקרון עמוס ויש להדחק פנימה.  הצעירים, קמים  ומפנים את מקומם מיד לטובת המבוגרים. כן, יש להם מכשיר סלולרי ביד.לא, זו לא סיבה לא להתנהג בנימוס.

התחנה הבאה שאנחנו מגיעים אליה  מרשימה הרבה יותר. הקירות מעוטרים במוטיבים של כותנה. כותנה , שכונתה גם "הזהב הלבן" בתקופה הסובייטית, היה הגידול שהוקצה לאוזבקיסטן לגדל. הגידול הזה לא באמת מותאם לאיזור, הוא דורך הרבה מים, ולכן היה צורך בהשקיה מרובה של השדות. המים נמשכו מהנהרות ובראשם אמודריה. לא מעט מהתיבשות ים אראל, נזקפת כנגד הגידול הזה.

תחנה נוספת שאנחנו מבקרים בה היא תחנה על שמו של אלישר נאבוי, שנחשב אבי הספרות האוזבקית. התחנה כולה מעוטרת בציורים המתארים סצנות הלקוחים מסיפוריו. הצויורים עשויים אריחין מעוטרים : לבן, תכל, ורוד וסגלגל הם הצבעים השולטים. המלוה שלנו  שמח לספר את תקצירי הסיפורים. כך אנחנו מתודעים למג'נון ואליה, שהם הגירסה האוזבקית של רומאו ויוליה.

תחנת הקוסמונאוטים היא תחנה יפה ומושקעת במיוחד. הקירות מעוטרים בפסיפס בצבע בגווני הכחול. פס התאורה בתקרה מזכיר עננים, העמודים כחולים גם הם. על הקירות בקרמיקה עגולה מוטבעים פניהם ושמם של שועי החלל במרחב הסוביטי. החל מאולובג האסטרונום, דרך קוסמונאווטים סובייטים,  וכלה באישה הראשונה בחלל.  אפילו איקרוס, הראשון שהעז לחלום להגיע לשמים, זכה למקום של כבוד.

המנורות , עיטורים עדינים על התקרה, פסיפסים בכניסה וביציאה, מסדרונות – בכל תחנה יהיה משהו מעניין.  כשנבנה המטרו בשנות השבעים והשמונים הונחו שלושה קוים. כיום הרשויות מרחיבות את הקווים לשכונות החדשות. התחנות כולן מודרניות. בצער רב אני נפרדת מסיור התחנות האלה, הייתי שמחה להמשיך ולדלג כך בטשקנט של מטה.

כדאי לדעת כשמטיילים במטרו:

במחיר ז'יטון אחד אפשר להסתובב כמה שרוצים ברחבי המטרו, כל עוד לא יצאנו מהשערים. לעיתים יש שתי תחנות סמוכות עם מעברים תת קרקעיים ביניהם – שבה לבקר בשניהם ולהציץ.

בהחלט מקובל לוותר על כסאך לטובת אדם מבוגר ( פסי האפור בשערי התגלו כשימושיים)

מותר לצלם בתחנותץ המטרו, אבל אסור לכוון למנהרות. אנא הקפידו על כך.

למידע על המטרו ומפה

אומנות סובייטית במרכז אסיה – מידע נוסף

על השפעת האומני האונגרד על האומנות במרחב הציבורי אפשר לקרוא כאן.

ארכיון "מודרניזם סוביטי" –  רשימת בנינים, ציורי קיר ואנדרטאות באוזבקיסטן.

פסיפסים של אומנות סובייטית באוזבקיסטן – חלק א , חלק ב.

פסיפסים סוביטיים בקזחסטן ובקירגיסטן – כתבה בגארדיאן.

פוסט קומוניזם  – פוסטים העוסקים בקומוניזם ובמה שנשאר ממנו במזרח אירופה

הפעם הראשונה ששמעתי על הרעיון של להוציא את האומנות מהמוזיאון לקירות השכונות היה בשכונת פראגה, בוורשה.

ועוד פוסטים על ריגה, וילנה, וורשה, גדנסק, בודפשט  תוכלו למצוא כאן .

בלוגרים כותבים על אומנות רחוב ברחבי הגלובוס

אומנות רחוב, ציורי קיר בידי אומנים מפורסמים כבר מזמן הפכו לדרך המועדפת על עיריות לשדרג שכונות  מוזנחות. עינת הרשקו חוקרת את הנושא הזה ומספרת על כך בבלוג שלה.

אורה גזית היא מד הדופק שלי למתרחש בחיפה. ממליצה לכם להצטרף אליה לשביל חיפה ולגלות אומנות רחוב במקומות מפתיעים.

זיוה רענן ראינה את אומץ, אמן גרפיטי מסתורי, שעדיין משתמש בגרפיטי לאמירת מחאה.

כשרבקה קופלר  יוצאת להליכות היא רואה אומנות בכל פינה. היא אספה את האוצרות האלה לפוסט.

אילנה בר יוצאת מביתה למסעות מגוונים, אורבניים וטרקים . הם תמיד מעוררי מחשבה, יש לה פוסט על אומנות פוליטית. 

מיכל בן ארי מנור אספה מגוון המלצות לאומנות רחוב בפוסט שעוסק בכך.

אחרית דבר ופתח לבאות…

סמוך לחזרתי הביתה מפרסם ניקיטה מקרנקו עיתונאי ואיש אשכולות שזכיתי להכיר במסגרת הסיור שלי פוסט בפייסבוק. בםוסט ציור קיר מודרני של אומנית מקייב, זהו ציור הקיר המודרני הראשון בטשקנט, הוא כותב בהתרגשות. ואני בטוחה שעוד רבים יבואו.