טרק בשמורת אנפורנה יום 3 – זריחה בורוד ובלבן

כל טרק ראוי לשמו צריך שיהיה בו איזו תצפית בזריחה. כזאת שהולכים אליה בעלטה . לא מבדילים בין שמים לארץ . רק חושך על פני התהום.  את הזריחה שלנו אנחנו רואים מגבעה "קטנה" בשם פון היל. אנחנו מתמלאים פליאה והשתאות אל מול המראה הנגלה לפנינו דקה אחר דקה עם זריחת השמש. אנחנו צופים  בהתגלמות יופיה של הבריאה.

נקודת התחלה : גורפאני ( Ghorapani )  גובה 2750 מ'

נקודת סיום :טדפאני  (Tadapani ) גובה 2700 מ'

נקודת השיא: עליה של 389 מטר לפון היל (Poon Hill ) וירידה ממנו

זמן כולל  כ.6.5 שעות (עליה לפון היל שעה וחצי, ירידה ממנו כחצי שעה , ולאחר מכן הליכה לטאדאפאני של 4.5 שעות ) ההליכה כוללת ירידה לעמק עם נהר ובהמשך עליה ממנו.

אנחנו קמים ב4:30 לפנות בוקר. בחוץ עלטה. מהחצר כבר עולים קולות של מטיילים המתחילים בעליה. אני מתלבשת היטב לקראת ההליכה. את מעיל הפוך שלי אני לוקחת איתי. אנחנו יוציאם כולנו: חמישתנו המטיילים, המדריך ושלושת הפורטרים. בעצם כל הכפר עולה איתנו. טור  אנשים עם פנסים על ראשם צועד במעלה ההר. מכל דלת ודלת בכפר מצטרפים עוד ועוד אנשים. אנחנו נראים כנהר גחליליות המצנץ את דרכו למעלה.

אנחנו משתדלים להשאר ביחד. ראשון הולך הפורטר שלנו, אחריו הכימאי , אחריו אני ואחרי כל השאר. פורטר ללא משא על כתפיו משול למכונית מרוץ. הוא עולה במהירות במעלה ההר. אנחנו רודפים אחריו כדי שלא נאבד. אני מתחילה להזיע ולהתנשף וחוששת שאיבדנו את האחרים מאחורינו בנחיל האנשים הזה. אנחנו מבקשים לעצור. ממתינים מעט. ראשון מגיע הרופא , נושף ומתנשף. אני חושבת שיותר מכעס מאשר ממאמץ. הוא נוזף בכימאי על כך ששיחרר לפורטר את הרסן ונתן לו ככה להריץ אותנו.  ברוב קולות , מחליטים להעמיד אותי, האיטית מכולם, ראשונה. "צעד אחד לפני" אני מתרה בפורטר שלנו , "מותר לך להתקדם רק צעד אחד לפני. אתה הולך בקצב שלי " הפורטר מבזיק אלי חיוך לבן שיניים, עיניו נוצצות בצחוק  והוא מהנהן. חזורים ללכת. בקצב שלי. כולנו חוזרים לנשום.

עם אור ראשון אנחנו מגיעים לאיזור הפסגה. נדרשים כמה רגעים להשיב את נשימתי. אחר כך עוד כמה רגעים להתארגן. להחליף את בגדי הרטובים מזיעה , ללבוש מעיל פוך, ללבוש עוד שכבה של מכנסיים להגנה. לשתות משהו חם. כשאני מפנה להתבונן בנוף  – אבוי! אני רואה בדיוק איך ערפילים מכסים את הפסגות. אני ממש מרגישה שפספסתי.

"חכי רגע " מנחם אותי הרופא, "תכף תעלה השמש והערפילים יתפזרו , העיקר שהשמים לא מעוננים" . הוא והכימאי כבר היו כאן בסתו, וראו זריחה עם שלכת. המראה היה כל כך מרהיב שהם היו חייבים לשוב לכאן באביב. ואכן אחרי כמה דקות של סבלנות, השמש מחממת מעט את האויר בקרניה והאד מתחיל להתפנות. לפנינו נגלה מראה יפהפה של פסגות מושלגות .

הנוף עוצר נשימה. אני מרגישה סחרחורת קלה. הרופא מסביר לי שזה לא מהיופי אלא מהגובה. וכדי שאני אשב רגע, אשתה משהו חם. אני הולכת בזהירות לקיוסק הנמצא במקום היפה ביותר בעולם.  קונה תה שחור חזק ומתישבת על ספסל לחזור במראה המרהיב המשתנה לנגד עיני.

המקום כמובן עמוס תיירים. אנשים מתרוצצים עם מצלמתיהם ומקלות הסלפי שלהם, מצטלמים ליד שלט הגובה . רק 3120 מטר , אבל תמיד יש מי שבשבילו זה הישג ואתגר. וחוץ מזה – איך ידעו שהיתם פה  ?

האור העולה ,מאחורי ההרים מאיר ומסתיר את ההרים והעמקים שמתחתיהם.

כשאני מגיעה למקומות כאלה, הנחשבים פסגות העולם או פסגות היופי, אני מוצאת את עצמי אובדת עיצות. מה עושים עכשיו ? מתרוצצים מפינה לפינה כדי לצלם ? מתעדים כל שניה ושניה של הזריחה? אן שפשוט עוזבים את הכל ונהנים? מצלמים את המראות בעיניים וסופגים את היופי לנשמה?  ובכלל כל המוני התיירים האלה – האם אפשר בכלל להנות עם כל הרעש וההמולה ?

אנחנו נשארים למעלה משעה על הגיבעה. בניגוד לפסגות גבוהות כמו הקילימנג'רו בהן זמן השהיה קצוב, כאן יש מספיק אויר אפילו לבלות כל היום. אפשר לעשות גם וגם. גם להנות מהיופי, וגם לצלם כאוות נפשי. המקום כל כך יפה שהייתי נשארת כאן עוד יום. אולי עולה גם אחר הצהריים, לאחר הגשם. זהו ללא ספק אחד המקומות היפים ביותר בהם הייתי. הגבעה נמצאת במקום המאפשר תצפית טובה לאורך כל רכס האנפורנה. לאן שלא מביטים שי הרים מושלגים יערות ירוקים ורודונדרון.

לאחר שאנחנו סופגים את כל היופי במשך שעה ארוכה, אנחנו מחליטים לחזור ולהמשיך למקום הלינה הבא שלנו. בדרך חזרה אנחנו רואים את מה שלא ראינו בחושך. הדרך יפהפיה. שביל שלוקח אותנו בתוך יער של רודודנדון.

את ארוחת הבוקר הנינוחה מאוד שלנו אנחנו אוכלים בגסט האוס מול הנוף היפה הזה. אורזים וממשיכים ליעד הבא. אבל הפסגות והרודודנדרון ילוו אותנו במרבית היום הזה. היציאה מהכפר עוברת דרך עדר הפרדות אל תוך היער היפהפה. זה יער רודודונדון עם שביל מהמם ביופיו. היער נראה כמו יער קסום .

אל תתנו לנקודות ההתחלה והסיום של המסלול להטעות אתכם. היום כרוך בעליות וירידות מרובה . עליה וירידה של למעלה מ300 מטר כבר עשינו על הבוקר, עכשיו שוב עולים לגובה של 3100 מטר  והולכים לאורכו במשך זמן מה. מראה העצים הפורחים, השמיים הכחולים, והפסגות הלבנות הוא עוצר נשימה . אני מצלמת בהנאה רבה כמעט מכל זוית אפשרית.

לאחר יומיים שבהם הטייס לא חש בטוב, הבוקר הוא חוזר לעצמו ופותח מבערים. הדלק המניע: הפחד מהגשם. התחזית היא לגשם החל מהשעה 2 , ולנו יש לפחות 4 שעות לצעוד. הוא טס ראשון ואחריו כולם. אני בקושי מצליחה לעמוד בקצב.  "קדימה, שלא ירד עלינו גשם!" הוא מקים אותנו מכל עצירה. לא ידעתי שטייסים עשויים מסוכר.  המראות מסביב, היום היפה, ואינספור פינות חמד בדרך גורמות לי לאינספור עצירות. אני הולכת לאט ובזהירות באבנים, ובכל רגע שעוצרת לנשימה מביטה סביבי ומצלמת.

צורות העצים העתיקים, האבנים על הטחב עליהם, צורותיהם המיוחדים וגווניהם מזכירים לי את הגנים הסיניים.  אני מרגישה שאני הולכת בגן אחד גדול. אני לא מכירה את הפילוסופיה שעומדת מאחורי הגנים הסיניים, אבל יש לי תחושה שזו נסיון להכניס פנימה בין חומות הבית את נפלאות הטבע. מיניאטורות של הטבע.

הרודודנדרון מלווה אותנו לאורך כל הדרך.הפרחים הנופלים יוצרים מרבדים ורודים אדומים. אז ככה זה מרגיש לצעוד על שטיח אדום…

הכימאי אוסף חומר לסרט, אני רואה שגם הוא צועד בחברתי. אנחנו עסוקים כל כך בנפלאות המקום שאפילו מאבדים קצת חוש של זמן. כשאנחנו מגיעים לתחנת העצירה, כולם כבר מחכים לנו. הרבה זמן. למעלה מחצי שעה.

" איפה אתם ?! "אני מתקבלים במטר נזיפות . "דאגנו כל כך!  ניסנו להתקשר ולא עניתם " . "לא היתה קליטה ", מנסה הכימאי להצטדק , ואני חסרת אחריות שכמוני בכלל ללא נייד . "אין מה לדאוג אנחנו עם המדריך "  השיחה הזאת מחזירה אותי מיד 30 שנה אחורה ואני מרגישה כבת נוער, שננזפת על חזרה מאוחרת הביתה. זה גם מסתדר לי טוב עם שנות הצהריים שאני מקפידה עליהם בכל יום , וגם התאבון הבריא שלי כאן בימים האחורנה. אין כמו טרק הררי כדי להרגיש צעיר. מחליטים שאין מה לדאוג. הטייס יטוס עם הפורטרים ואנחנו נלך לאיתנו עם המדריך. את ארוחת הצהריים נאכל כבר במקום הלינה שלנו.

מתחילים ירידה, שכמעט אינה נגמרת , ואחר כך עליה מחדש. לפי מכשיר הניווט יש לנו רק 600 מטר הליכה – אבל במהלכן לעלות 300 מטר גובה. לאט לאט , צעד צעד – בסוף מגיעים.

הכפר ממוקם על צלע הר שצופה אל הנוף.  מרכז הכפר הוא גיבוב של בתי הארחה ודוכני מזכרות. חבורת ילדים עליזה מתרוצצת בכפר. השמים מתקדרים במהירות – הגענו ממש בזמן. המלון שלנו היום הוא מלון עלוב. החדרים עלובים, השירותים מחוץ לחדר ולא נקיים במיוחד. הכיור חיצוני.  אבל הנוף כאן משגע, והמשפחה המארחת דווקא נחמדה.

בחדר האוכל שולחן אחד ארוך המאפשר לשוחח קצת עם המטיילים האחרים ולהציץ במנותיהם. אני לקחתי מרק ירקות ואיטריות, אבל אני אוספת רעיונות מהאחרים לאורחת הערב. מאפה מסויים עתיר ירקות שמכונה כאן אגרול נראה טעים במיוחד. בודאי שאשמח לטעום גם את פאי התפוחים המקומי.

עם תום הארוחה מתחיל הגשם. החדר קר, אני מסתתרת מתחת לשמיכה. אני נרדמת לשנת צהריים טובה לקול ילדי הכפר המשחקים ביחד. הגשם עדיין ממשיך לרדת גם אחרי שאני מתעוררת. אני חוזרת לחדר האוכל ומגלה שגם כאן כולם התקבצו סביב לתנור החמים: פורטרים, טיילים, ובני הבית. ממש מדורת שבט המטיילים.

הגשם פוסק והשמים מתבהרים למראה יפהפה של ההרים. לקראת השקיעה מקומיים ותיירים כולם יוצאים לראות.

הילדים ממתינים לעדר העיזים, וכשהוא מגיע הם מריעים ומתלהבים. חגיגה שלמה בכפר.

זהו יום שישי של השבוע. עם השקיעה תכנס השבת. מתכנסים סביב לשולחן לקידוש. הכיפות נשלפות, נמצא יין לקידוש, ומישהו דאג לרכוש חלות. את מילות הקידוש הן יודעים חברי הקבוצה הדתיים בעל פה." שלום עליכם מלאכי השלום, מלאכי עליון …" אנחנו מזמרים בשקט סביב לשולחן. בשולחנות סביבנו מתנהלות שיחות, חבורה עליזה משחקת קלפים. כאן , בין ההרים הגבוהים האלה, איש באמונתו יחיה.

ויהיי ערב ויהי בוקר יום שלישי של הטרק.

הערה לתכנון :

חבל להגיע לכאן ולא לראות את היופי הזה. מאוחר יותר שוחחתי עם בחור קנדי שדווקא עלה לשם בשקט בבוקר, אחרי שכל ההמונים הלכו והיה נהדר. זה בהחלט מקום לשקול לשהות בו עוד לילה. אני אפילו הייתי עולה עוד פעם לזריחה. גם ככה סתם לשבת ולפות בנוף המדהים הזה. בתכנון הטיול הכימאי השאיר לנו כאן יום נוסף – למקרה שלא יהי יום בהיר. אבל לא נזקקנו לו. שומרים אותו ליעד הבא.

פוסטים נוספים על ימי הטרק:

לקריאת תיאור היום הקודם , יום שני של הטרק – "פגישה ראשונה עם הרודודנדרון"

לקריאת היום הרביעי של הטרק – "על עליות ,מורדות ופילוסופיה"

לקריאת תכנית הטיול הכוללת שלנו בנפאל – "על כפרים ופסגות מושלגות"