טרק בשמורת אנפורנה – ימים 5 – 6 – מתחילים לצבור גובה

בימיים אלה אנחנו צוברים גובה ולכן מאיטים את קצב ההליכה.אנחנו מתחילים לחוש את נחת זרועו של הטבע. את היום החמישי אנחנו מסיימים רטובים עד לשד עצמותינו.  ביום השישי הנוף הולך ונעשה חשוף, המדרגות הופכות לשבילי חצץ וטיפוס על אבנים.בדרך הזאת צועדים רק מי שהבייס קמפ הוא היעד. אנחנו נפרדים מכל הפינוקים, ואפילו השמיכות כך נראה הופכות למותרות.

יום 5 לטרק :מצ'ומרונג לדובן

נקודת התחלה – צ'ומרונג – (Chomrong) – גובה 2170 מ'

נקודת סיום – דובן (Dovan) – גובה 2580 מ'

מים 2 ליטר.  לבוש : ארוך ובעצירות אני לובשת שכבה נוספת. לגשם – שכמיה.

6 שעות הליכה. יום קשה לברכיים :ירידה ארוכה ותלולה אל העמק , מעבר מעל גשר , ואז עליה תלולה וארוכה אף יותר.

יום 6 לטרק:  מדובן לדיורלי

נקודת התחלה דובן (Dovan) – גובה 2580 מ'

נקודת סיום דיורלי (Deaurali) גובה 3230 מ'

3 שעות הליכה.

1 ליטר מים. בערב לוקחים כדרו ראשון של אורמוקס, כנגד מחלת גבהים.

מקטינים את כמות שעות ההליכה כדי לאפשר התאקלמות לגובה. הליכה בנוף חשוף, וטיפוס רב על אבנים בולדרים. יום קשוח. 

הבוקר אנחנו נפרדים מהטייס והרופא שמתחילים לעשות את דרכם הביתה..אנחנו מצטלמים תמונה אחרונה למזכרת. הרופא והטייס שייכים לדור שאינו מאריך בפרידות ולא מאמין בסנטימנטליות.  "לכו, לכו " משלח אותנו הטייס,"שלא יתפוס אתכם הגשם!"

גם הבוקר ההרים מסתתרים בתוך עננים.

אנחנו מתחילים את היום בירודה ארוכה ותלולה העוברת דרך הכפרים.  הכפר מתחיל להתעורר, כל אחד עושה את עבודותיו. "נמסטה" מברכת אותנו ילדונת חמודה שמציצה בנו מבעד לשער. אמה עוסקת לידה בכביסה. בבית השכן רוכן זקן מעל יריעות פרושות על הארץ, הוא מיבש עליהן דבר מה בשמש.

השביל שבו אנחנו עוברים משמש גם בעלי חיים. ממש עכשיו משלחים אנשי הכפר את התאו שלהם למרעה. אנחנו נתקעים בפקק אחריהם. אני חוששת לעבור ליד הבהמות גדולות המימדים עליהם. במקום אחר על כדור הארץ הן נחשבות לחיות הכי מסוכנות בעולם. אפילו יותר מהאריה והנמר. מינג המדריך שלנו מנסה לגרש אותם בקריאות "שווו! ברר!" הם נשארות בעינן, או יותר נכון בדרכינו. הפתרון הוא ללכת על גדר האבנים שליד.

השביל מוביל אל הנחל והעמק סביבו. אפשר לראות ממול את הטרסות על הגדה השניה וגרם מדרגות ארוך החוצה אותן. אני נדהמת מהתנועה הסואנת כבר בשעה זו של הבוקר – מטיילים , מקומיים, ואפילו בעלי חיים, כל אחד הנושא איתו את ציודו.

במדרגות אלינו עולה נערה לאט לאט וסוחבת סל עמוס בעלים. ניכר עליה שהמשא כבד. היא הולכת לאט לאט, בוחרת היטב כל צעד, עוקפת מדרגות גדולות במיוחד. "נמסטה " אני מברכת אותה. היא מנצלת רגע לנשימה, "נמסטה" היא עונה. אני מתבוננת בפניה העדינות. עגילי זהב עדינים מנצנצים באוזניה, אגלי זיעה – על מצחה.

הנחל יפה מאוד. מימיו בצבע טורקיז בהיר. המים-מפלים שוצפים. אנחנו עוברים על גשר ברזל שממנו עדיין אפשר לראות את הגשר שהיה כאן פעם – מעץ וכולו רקוב, ללא מעקות. פחד של ממש!

כעת מתחילה העליה שלנו אל ההר. לאט לאט אנחנו עולים במעלה ההר. שומרים על קצב קבוע ואיטי. נשימה, צעד-צעד- נשיפה.

הפעם תופס אותנו הגשם בדרך, כשעה וקצת לפני התחנה שלנו.  הגשם ניתך בקוים ישרים אל האדמה. השבילים שהיו רכים ונוחים להליכה הופכים בבת אחת לבוץ.  היער היפה שאנחנו הולכים בו שוב נראה כמו יער מכוושף, יש לו קסם מיוחד בגשם.

אני מרגישה אומללה. אני רטובה מבחוץ ומבפנים. אני מזיעה בתוך השכמיה שלי – כי לח נורא. ועם הגשם הזה בכלל אי אפשר לצלם שום דבר מהיופי. המשקפיים שלי מתכסים אדים וטיפות מים. אני מגיעה למקום הלינה רטובה כולי. על חבלי הכביסה כבר תלוים בגדיהם של חברי. הלילה אנחנו ישנים כולם ביחד. תם הפינוק של חדר פרטי. כעת הכפרים נעשים קטנים יותר. החדרים בסיסיים ביותר, השירותים והמקלחות עוד פחות. אבל יש מים חמים.

דווקא בחדר האוכל – שמח. האוכל מתבשל כאן לנגד עיניי. חבורת הצעירים שמתפעלת את המקום עובדת בשמחה במטבח. אני מבקשת רשות להכנס למטבח, לעקוב אחרי עבודתם ולצלם.  וכך אני רואה איך ארוחת הערב שלי מתבשלת לנגד עיני.

ויהי ערב ויהי בוקר יום חמישי לטרק.

אנחנו מתעוררים לבוקרו  הבהיר של היום השישי לטרק .השמים בהירים אך ההרים מסתירים את השמש מהעמק.כיוון שאנחנו בעמק צר למדי. מכל רכס האנפורנה אנחנו רואים רק את רק "זנב הדג ". זנב הדג הוא פירוש שמה של אחת מפסגות האנפורנה – מצ'פצ'רה. זוהי אחת הפסגות הבודדות בעולם שלא מטפסים עליהן. הסיבה הרישמית היא שההר קדוש, אבל הקדושה שלךו הוכרזה על ידי מלך נפל רק בשנות ה50 של המאה הקודמת. נסיון העפלה מתועד אחד נעשה על ידי 3 מטפסים בריטים ב1957, הם הגיעו עד 50 מטר מהפסגה וירדו. השמועות מספרות על נסיון העפלה לא חוקי בשנות ה80 על ידי מטפס ניו זילנדי. מאוחר יותר הוא נהרג בטפוס אחר , אז אי אפשר לאמת את השמועה. נכון להיות הוא לראותו בלבד, ומהצד הזה המראה מצדיק את השם שניתן לו.

היום מתחילים עליה רצינית לגובה, ועוזבים את מעט הציביליזציה שעוד היתה עד כה. ולכן כדי להקל על ההתאקלמות הולכים מעט. הולכים לאורכו של נהר גדול שוצף וקוצף בו המים בצבע תכלת. גם הרודודנדרון חזר לפרוח. קירות העמק שסביבנו חשוכים.

העליה המהירה לגובה מביאה איתה גם שינוי בצמחיה .תחילה הולכים ביער עם טחבים, אחר כך מופיעים פרחים קטנים וסגולים. אחר כך הצמחיה הולכת ופוחתת והסלעים נחשפים. גם הגווני הצמחיה משתנים מירוק לצהוב וחום. עכשיו זו העונה היבשה מסביר המדריך, אז הכל צהוב. אני חושבת על הגשם שירד אתמול מפחיד לחשוב מה יהיה בעונה הרטובה.

ככל שהולכים ונעלמים הצמחים, כך הולך ונגלה עוצמתו של הטבע. אנחנו צועדים בעמק עם סלעים חשופים, נהרות שוצפים ומפלים רבים.  הדרך נעשית קשה. יש לטפס על סלעים , לדלג מעל בולדרים , והנשימה כבר נעשית קשה. הנוף החשוף בגווני צהוב-חום מעורר בי תחושות של מלנכוליות ויראה.

גם היום אנחנו לא מוותרים על הפסקת תה באמצע הדרך, בכפר קטן ומבודד בשם הימליה. בסמוך לכפר אנחנו פוגשים חבורה של צעירים מפוקרה שמטיילת. זה ממש משמח לראות אותי שהצעירים המקומיים מטיילים להנאתם , ולא רק משמשים כנותני שירותים לתיירים.

לקראת צהריים אנחנו מגיעים לדיורלי, בו נבלה את הלילה. בארוחת הצהריים מפתיעים אותנו בטעמם תפוחי האדמה – קטנים עם קליפה שחורה, והם מוגשים מורתחים אבל הם טעימים כמן שהם, ללא רוטב.  גם מרק הנודלס שאני אוכלת הוא מצויין. בגובה הזה כבר אי אפשר לגדל כלום , והאוכל מועלה לכאן פעם בשבוע על גבי פרדות בדיוק באותם שבילים שהלכנו בהם. לאור העובדה הזו אני מערכיה עוד יותר את האוכל, ואת האספרסו שאני מזמינה בסוף הארוחה.  מי היה מאמין שכאן בסוף העולם יהיה אספרסו?

אני מזכירה לעצמי שכדאי מאוד לאכול בשלב הזה ארוחות קטנות, כי קשה ללכת ולעכל ביחד. להיום את ההליכה שלנו סיימנו ולא נותר לנו אלא להתרווח, לשתות אספרסו  ולהנות מספר טוב ונוף.

אבל שלוותנו מוטרדת כשהערפל מתישב כאן על העמק ונהיה קר ורטוב.  המדריך מודיע לנו שיש בעיה עם השמיכות.  בבית הארחה כך נראה יש יותר אשנים מאשר שמיכות. אני אקבל שמיכה משל עצמי, ואילו הבוטנאי והכימאי – יאלצו לחלוק שמיכה. השק"שים שהובטחו לנו על ידי בעל חברת הטיולים נשכחו באוטו בלחץ ההגעה. המחשבה על לבלות לילה קר עם חצי שמיכה אינה נשמעת מעודדת. אני מסמנת לעצמי לא לסמוך שוב על איש ותמיד להביא שק"ש מהבית. ל  בסופו של דבר העניין מסתדר. לכל אחד יש שמיכה.

בבוקר למחרת הכימאי מודיע שחשב שהיה ערכבר. אני מודה שתוך כדי התעוררות קלה בלילה גם אני הרגשתי שמישהו רץ לי על הכתפים. שמיכות אין מספיק אבל עכברים כך נראה יש בשפע.

אף אחד לא הבטיח לי שהטרק הזה יהיה גן של שושנים.(אם כי יערות רודודנדרון יש כאן בשפע)

ויהי ערב ויהי בוקר ים שישי לטרק.

לקריאת היום הרביעי של הטרק ובו מחשבות על עליות ומורדות ועל פילוסופיה של המזרח