את תערוכת גיבורות, שהסתיימה זה מכבר במוזיאון העיצוב בחולון, הספקנו לראות ביום האחרון. התרגשנו כל כך מהסיפורים, שסופרו דרך האופנה, על מלחמת העולם השניה, שהרגשתי צורך לכתוב עליה. הביקור בתערוכה אף הזכיר לנו את הנשים הגיבורות במשפחתינו, שחיו ושרדו את המלחמה. גם עליהן כתבתי כאן.
- סיפורה העצוב של הדי סטרנד
- הדודה הגיבורה שלנו שפרנסה את המשפחה
- אופנה מגוייסת למלחמה
- חפצי חיים – אביזרים שהצילו חיים
- אופנה אחרי המלחמה
איורי אופנה במעטפה – סיפורה של הדי סטראנד
במרתף ביתה של משפחה יהודית במלווקי התגלתה מעטפה הממוענת לבני המשפחה ועליה צלב קרס. את המעעטפה שלח מצכוסלובקיה בשנת 1939 קרוב משפחה בשם פול סטראנד. הוא ניסה להמלט ממוראות המלחמה וביקש את עזרת קרובי משפחתו לקבל ויזה לארה"ב. למעטפה צרף תמונה שלו ושל הדי אישתו ושמונה איורים. אלה היו איורי אופנה שעצבה וציירה אישתו.
המעטפה נתרמה למוזיאון היהודי במלווקי. צוות המוזיאון התפעל מהאיורים ומהכשרון. בעקבות המחקר שלהם על הדי וסלון האופנה שלה, הוחלט לממש את חזונה ולתפור את הבגדים. בהשראת התערוכה במילווקי נתפרו גם בארץ שמונה מערכות הבגדים, תוך שימוש בבדים וטכניקות, שהיו נהוגים אז בפראג. בזכות איוריה המפורטים של הדי, ניתן היה לצייר את העיטורים, ולהדפיס אותם בטכניקת הדפסת המשי.
חלל התערוכה יפהפה ומעוצב בהשראת התקופה. הביקור בו לוקח אותנו בחזרה בזמן אל סלוניה המפוארים של פראג לפני המלחמה ולרחובותיה האלגנטיים. במרכז התערוכה תחת למנורות קריסל נוצצות מסתובבים שמונת דגמי הגדים של הדי. בובות המדמות את הדי בעבודתה מעבירות לנו מעט מאווירת הסטודיו. משרטטת את האיורים, לוקחת מידות, תופרת. השולחנות, הרהיטים, הבדים והמראות בתצוגה כולם מהתקופה.
יהודים וסצנת האופנה
בשנת 1939 היתה הדי בת 40, בעלת בוטיק ואטליה. היה לה צוות של תופרות מיומנות בתפירה עילית וקהל לקוחות שאהב את יצירותיה. האיורים של הדי עומדים כנגד התקופה האפלה אליה נכנסה פראג, ונושאים איתם הרבה אופטימיות ותקווה. בשנים שקדמו למלחמת העולם השניה היתה פראג מעצמת אופנה של ממש. סצנת הקוטור היחודית שלה היתה ידועה במלאכות היד המדויקות. ליהודים היה מקום של כבוד בתעשיה זו.
לאורך ההיסטוריה עסקו יהודים רבים בתפירה. מקצוע התפירה אפשר ליהודי להתפרנס בכל מקום אליו יגיע. המיומנות לתפור יכלה להרכש ללא השכלה פורמלית , שלעיתים היתה סגורה בפני יהודים. בתערוכה מרתקת במוזיאון דוקלנדס בלונדון למדתי על כך שבסוף המאה ה19 ותחילתה של המאה העשרים עקב פרעות ושינויים פוליטיים במזרח ומרכז אירופה הגרו יהודים רבים לאנשליה והביאו איתם את מומחיות התפריה ועיתוב של האופנה. הם השפיעו, ושינו את פני האופנה הבריטית, ורבים מבתי האופנה והכלבו באנגליה החלו את דרכם כעסקים קטנים של יהודים.
מזוית אישית – הדודה הגיבורה שלנו
בהיסטוריה המשפחתית שלנו טומנת בחובה סיפור על הצלה. אביו של האיש נולד בצרפת כשהוריו שהו בה כסטודנטים זרים לפני המלחמה. משהוחל בצרפת משטר וישי והזרים התבקשו להצרף ללגיון הזרים החליטו סבו וסבתו לעזוב את צרפת, ולעבור לבולגריה. את הבסיס הכלכלי למקלט זה, הקימה דודה אחת, שבזכות בית האופנה הקימה התפרנסה כל המשפחה.
בשנת 1881 פורצות פרעות ביהודי דרום מערב האימפריה הרוסית. הסיבה, רצח הצאר אלכסנדר השני. העיתונות האנטישמית רמזה שיהודים רצחו את הצאר. על כך התווספה מצוקה כלכלית ועם אנטישמיות שממילא הייתה ברקע, החלו פרעות שנמשכו למעלה משנה. בסופן, הצאר אלכסנדר השלישי, מחוקק חוקים, שעיקרם שורת הגבלות על היהודים. סבא -רבא של האיש, אהרון, היה עורך דין וחוקים אלה מנעו ממנו לעסוק במקצועו. האפשרות היחידה שעמדה למשפחה היא הגירה. הבחירה נפלה על סופיה בולגריה, כנראה בגלל הקרבה בין השפות הרוסית והבולגרית. וכך הגרו המשפחה המורחבת לבולגריה: אהרון ואשתו אדלה, ילדיהם, שתי אחיותיה ואחיה הקטן. אהרון לא עסק יותר בעריכת דין. אך המשפחה התקיימה ואף שגשגה, מכישרון התפירה של אחת הגיסות. היא הקימה מפעל או בית אופנה שתפר בגדים ופרנסה את המשפחה כולה. הבחירה נתבררה בדיעבד כמצילת חיים משום שרוב יהודי בולגריה ובכללם אביו של האיש ומשפחתו ניצלו מהשואה. המשפחה שחיה בסופיה, עם בוא הגרמנים, נמלטה לכפר מרוחק וכך שרדה את השואה.
לצערינו אביו של האיש נפטר ואיש לא זוכר את שמה של הדודה הגיבורה שלנו, וגם לא נותרה בידינו שום תמונה. אבל נראה שבכורתינו ירשה את כשרון התפירה, והיא תופרת להנאתה את בגדיה. היא אפילו תרפה את שימלת הפרום שלה ואת שמלת החתונה שלה בעצמה. ואל הבית בסופיה שבו התגוררה המשפחה הוביל אותנו אביו של האיש בטיול משפחתי רב דורי מרגש לבולגריה.
גיבורות בעורף ובחזית – אופנה במלחמת העולם השניה
החלק השני של התערוכה גיבורות עסק בנושא האופנה במלחמת העולם השניה בארה״ב ובבריטניה. הוא מבוסס ברובו על חפצים מהאוסף הפרטי של ד"ר יערה קידר. התנאים המאתגרים של צנע ומחסור ומצב הרוח הלאומי הביא לעיצוב אופנה וטיפוח יחודיים למלחמה. אופנת היום יום לבשה את צבעי הדגל לסמל פטיריוטיות. בגדי העבודה והמדים עוצבו מחדש והותאמו לנשים. הכורח הוא אבי ההמצאה, והפריטים בתערוכה ממחישים זאת על ידי אילתור והמצאה אישית ומסחרית.
האופנה, שבזמנים רגילים נחשבת ללוקסוס, גויסה במלחמה להעלאת המורל. למרות הקיצוב והצנע קמפיינים עודדו הופעה מוקפדת ונאה. יצרנים המשיכו ליצר מוצרי קוסמטיקה ואביזרי אופנה בסיסיים, תוך התאמות למצב. כך למשל חוברות גזרות פורסמו איך ליצור סינר בצבעים של הדגל. נמכרו פודריות וסיכות דש בצורת כובע של קצינים.
אחד המוצגים מכמירי הלב, צמיד ועליו נחקקו שמות האהובים שיצאו למלחמה. הצמיד נקרא אל תשכחו אותי.
גיבורות באודם ובמטפחות ראש
מטפחת הראש האדומה היא שילוב של שימושיות ואסטתיקה – המטפחת של רוזי המסמררת. המטפחת יועדה להגן על שערותיהן של העובדטת ועוצבה מבדכביס טעמיד לאבק. היא נכנסה למפעלים כפריט לנשין ועד מהרה הפכה לסמל של רוח נחושה שהנשים יכולות לעשות הכל.
בזמנים שאינם מאפשרים הוצאות גדולות אנשים מחפשים נחמה במוצרים קטנים המעניקים תחושה של פינוק ומרוממים את הנפש. אודם מציע מענה קל וזמין המחולל שינוי מיידי במראה. במלחמת העולם השניה הפך האודם לסמל להתנגדות, לפטריוטיות ולנצחו. האודם רשם שיאי מכירות. במלחמה צביעת שפתיים באדום הפכה סמל להתרסה, בשל שנאתו הידועה של היטלר לאודם אדום. בקרב בעלות הברית הוא הפך סמל להתנגדות לפשיזם. נשים, שעבדו במפעלים נהגו למשוח את שפתיהן באודם אדום כדי לבטא נשיות. כשמחירי האודם עלו, השתמשו הנשים בסלק לצבוע את שפתיהן. בתחילת שנות הארבעים פותח אודם בגוון שיתאים למדיצי מבא ארה"ב. הוא סופק בערכה רישמית שהכילה גם סומק ולק תואמים לנשים המשרתות.
פיתוח הניילון בשנות ה30 הביא ליצור פריט אופניתי מהפכני – הגרביונים. תהליך היצור של הגרביונים אופיין על ידי תפר אחורי לחיבור הבד, שהפך לסמל לאלגנטיות נשית. בימי המלחמה הניילון החליף את המשי במצנחים כי הוא הוא עמיד, גמיש, וזול ממשי. העלמותם גל הגרביונים הביאו את הנשים לפתרונות יצירתיים כמו גילוח הרגליים, צביעה כדי לדמות גברונים וציור של קו התפר. אפילו הומצא מכשיר מיוחד לכך.
אופנה שגוייסה למלחמה ולמאבקים פוליטיים היא לא יחודית רק למלחמת העולם השניה. זכיתי ללמוד על כך בתערוכה במרתקת במוזיאון הטקסטיל בלונדון.
חפצי חיים – על גיבורות וגיבורים בגטאות ובמחנות
החלק השלישי הוא החלק המרגש ביותר ועוסק באופנה בגטו ובמחנות הריכוז וההשמדה. כאן האופנה לעיתים הצילה אנשים ממות. התערוכה מבוססת על פריטים ממוזיאון יד ושם. אני מקווה שלחלק הזה ימצא מקום במוזיאון יד ושם. במלחמה נעשה נסיון למחוק מיהודים כל סמן אישי וחזותי . היהודים נאלצו לענוד טלאי צהוב, להתמודד עם קור, רכושם נלקח מהם, נגזלו מהם הפריטים האישיים, השיער ראשם נגזז והם הוכרחו ללבוש מדי אסירים. הלבוש וטיפוח התגלו כדרך לישמור על הזהות האישית, האנושיות ואפילו החיים. חפציים אישיים קטנים לעיתים הצילו חיים.
חפצים קטנים בעלי משמעות ומצילי חיים
- מסרק מחוטי ברזל, מרגוט פינק, מחנה רייכנבך. מרגוט פינק הגיעה למחנה רייכנבך ממפעל פיליפס בהולנד. היא דיברה גרמנית ולכן נשלחה לעבוד כבודקת איכות במפעל. שם יכלה לקחת לעצמה שאריות. עם המסרק הסתובבה בכיס. אם היתה נתפסת היתה נענשת קשות.
- חגורה מחוטי חשמל שהכינה סימה רובינשטיין מוורשה פולין, מחנה רוונסבריק .
- תליון מלחם, שהכינו אסירות לחברה אהובה. רק לחשוב שהן ויתרו על מנת הלחם היומית שלהן בשביל זה.
- שאריותאודם בנייר צלולואיד שסייעו לרוזה שפרלינג וביתה מרילה לעבור סלקציות. לפני כל סלקציה הן מרחו אודם על הלחיים כדי להראות בריאות וחיוניות.
בגדים וחפצים משאריות בדים
- את השמלה תפרו אסירות יהודיות במפעל למטוסים בלייפשטאט, כדי להודות לאסתר פרקש-פסון שהיתה ממונה עליהן. הן סיכנו חייהן כשאספו אריג לניקוי מטוסים ותפרו את השמלה.
- רוזה רוזנשטראוס לבשה שמלה קיצית בזמן גירוש המשפחה מצ'רנביץ לטרנסניסטריה. והשמלה שירתה אותה לאורך כל תקופת שהותה. עם הזמן השמלה הפכה לחזציאת ורוזה הטלחאה אותה בעזרת שאריות בדים ושקים.
- רומה אלטר נשלחה לשוודיה אחרי המלחמה לשיקום. בובות היו חלק מהעזרים לתהליכי שיקום. היא יצרה בובה בדמות עצמה.
- לינה תופרת מכוחים במקצועה, אילתרה מחומרים אסורים ובעזרת כלים ותפרה חעצמה חזיה במחנה שטוטהאוף. היא היתה היחידה מבין האסירות שלבשה חזיה. החיים במחנה מחקו כל סממן אישי, וזו היהת דרכה להבדיל את עצמה ואת גופה.
- מטפחת ראש מבד מצנח , שאסף תיאודור פלדמן לאחר שחרורו מטרזינשטיט. מטפחות ראש נוצרו מכל חומר גלם שיכלו להשיג, בעיקר מפרטים צבאיים ממוחזרים.
- סוודר, גוצה וולר טייבלום, מחנה עקורים ברגן בלזן. סוודר שעשוי מצמר שפרמה מגרבי חיילים גרמניים וסרגה בעזרת מקלות של עץ.
- יחזקאל פליישר גנב עור ממפעל שבו עבד בליטא וסיכן את חייו כשהבריח אותו. מהעור יצר ארנקים מעור ששכנה הבריחה מחוץ לגטו ומכרה תץמורת טבק. את הטבק החליפו תמורת לחפ. הוא הקפיד לשוות לתפרים מראה אחיד כאילו נתפר במכונה. עבודת תפירה שלקחה באופן רגיל 10 שעות ביד – לקח 25 שעת. הוא תפר מספר ארנקים ותיקים. אץ התץיק הזה לא הספיק למכור כי הרוסים התקרבו והגרמנים ברחו.
גיבורות אחרי המלחמה
החלק הרביעי של התערוכה עוסק בזמן שאחרי המלחמה. אחרי המלחמה נדרשה החברה להסתגל ולהתמודד עם קשיים חדשים של שיקום חברתי וכלכלי. זה היה תהליך ארוך ואיטי. הרצון בהתחלות חדשות עמד בניגוד מוחלט למיעוט חומרי שגלם. היצירתיות שוב התגייסה. חלק זה מציג שלושה סיפורים אופטימיים. המוצגים אמנם לא מקוריים אך עוצבו בהשראת התקופה .
משקי קמח תצא אופנה
העשור שקדם למלחמת העולם השניה בארה"ב היה מאתגר כלכלית. בעקבות נפילת הבורסה ב1929 החל משבר כלכלי שהביא בין השאר למחסור חמור בטקסטיל. הנשים מצאו דרכים יצירתיות כדי להתמודד עם כן. בין השאר הן מחזרו בדי כותנה משקים. בזמנו נמכר מזון יבש כגון קמח ותירס בשקי כותנה לבנים. הנשים השכילו לתפור מהן פרטי לבוש וטקסטיל ולבית. במהלך מחלמת העולם השניה החריף המחסור בטקסטיל ושקי הקמח מבד הפכו למבוקשים יותר ויותר. היצרנים החלו לשווק שקי כותנה בעיטורים צבעוניים ואופטימיים. לשקים צורפו חוברות אופנה עם גזרות והסברים לתפירת פרטי לבוש, סינרים ואפילו בובות.
התצוגה בתערוכה בהשראת הסיפור ההיסטורי. מדהים שבגדי כותנה מודפסים גם היום קשה למצוא בחנויות. הכותנה הפכה לחומר יקר. האריגה הצפופה הוחלפה ההדי טריקו (סריגה) דקים.
גיבורות במשי – ממפות ניווטים ומצנחים לכותנות ושמלות כלה
לאורך ההסיטוריה היה המשי נחלתו של המעמד העליון העשיר, עקב עלות יצורו היקרה. בעקבות המלחמה חל טוויסת בעלילת המשי. ם כריסטופר האטון, קצין בריטי, פיתח מגוון אביזרי בריחה לאנשי חיל האוויר למקרה שיפלו בשבי. אחד מרעיונותיו היה מפות גיאוגרפיות ממשי. המשי נבחר מכיוון שהוא קל משקל, עמיד במים, חזק וחסין לקריעה. בניגוד לנייר קיפולו ופתיחתו שקט. ובזכות דקותו אפשר היה לקפלו להסתירו בגרב, בבטנת הגד או בעקב הנעל. בבריטניה שאחרי המלחמה לאור הקיצוב והמשך המחסור , המשיכו האנשים למחזר חומרים ומפות הבריחה הפכו למבוקשות. מי לא ירצה כותונת ממשי שעליה מסומנים שבילי בריחה ?
בשנת 1840 ויקטוריה, מלכת אנגליה, בחרה בשמלה לבנה לחתונתה ובכך שינתה את עולם האופנה. במלחמה ולאחריה התמודד ענף הטקסטיל עם מחסור בבדי משי ובדים יעודיים לשמלות ערב. המשי בזכות תכונותיו שימש ליצור מצנחים, ובמלחמה כל יצור המשי תועל לכך. במסגרת הפתרונות היצירתיים נשים תפרו לעצמן שמלות כלה מבדי מצנח. לעיתים שמר בן הזוג את המצנח שלו , ותפרית שמלת הכלה היתה רומנטית במיוחד. במקרים אחרים היו אלה עודפי יצור ממפעלים. רוב המצנחים היו מוכתמים, קרועים וחתוכים ותפירת השמלה דרשה יצרתיות רבה.
